# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/61/

על־פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן י"ט הנ"ל בהלכות סימני בהמה וחיה טהורה (הלכה א):

כי כל הדברים המתרים, כגון בהמות טהורות ושאר דברים המתרים, הם מבחינת "עץ הדעת טוב ורע" שהוא בחינת לשון תרגום. ועל־כן צריכין תקון וברור על־ידי אכילת ישראל, שעל־ידי־זה מעלים אותם אל הקדשה לבחינת לשון קדש. ועל־כן עקר תקונם וברורם הוא על־ידי הדבור הקדש של הברכה שצריכין לברך על כל דבר קדם שנהנין ממנו, כי על־ידי הברכה שהיא בחינת לשון קדש שמברכין על הדבר המתר שהוא בחינת לשון תרגום כנ"ל, על־ידי־זה עולה ונתברר הטוב שבדבר הנאכל שהוא בחינת טוב שבתרגום, ועולה בשלמות לשון הקדש וזהו תקונו.

ועל־כן יש כח בישראל על־ידי דבורו לעשות מהתר קדש, כגון להקדיש בהמה לקרבן, ואזי נתקדשה קדשת הגוף, כי הדבור הקדוש של איש הישראלי שהוא בחינת לשון הקדש, כי ישראל זכו ללשון הקדש, יכול להעלות הבהמה מחל לקדש, דהינו להעלות הלשון תרגום שהוא בחינת הדבר המתר לבחינת לשון הקדש על־ידי דבורו שאומר 'קדש', ואזי נתקדשה הבהמה או כיוצא קדשת הגוף ואסורה בהנאה לאדם רק להעלותה לגבה. כי הבהמה בעצמה נעשה קדש, בבחינת לשון הקדש שהוא בחינת קדשת ישראל.

ועל־כן אין בה שום התר הנאה ואכילה, כי עקר האכילה היא כדי לתקן ולברר החי הנאכל, אבל בלא זה לא התר להרג נפש מפני נפש. ועל־כן קדם חטא אדם הראשון - לא התר לו להרג בהמה ולאכלה, כי לא היו צריכין תקון אז, רק אחר־כך על־ידי חטא עץ הדעת, אזי אחר־כך כשהתחיל התקון בימי נח אחר המבול, אז התר לו להרג בהמה ולאכלה כדי לתקנה. ועל־כן כשנעשית הבהמה קדש, בבחינת שלמות לשון הקדש, אין בה התר כי אם להעלותה לגבה, כמו נשמות ישראל שעולים בבחינת קרבן להשם־יתברך, ואפלו מה שהכהנים והבעלים אוכלים מקצת קרבנות - הוא רק מה שזכו משלחן גבה, כי הקרבן שהוא קדש אין ראוי כי אם לגבה כנ"ל. והכהנים שהם יותר קדושים מישראל בבחינת שלמות לשון הקדש, כי הם בבחינת שמירת הברית יותר, כמו שכתוב (דברים לג, ט): "כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו", ועל־כן זוכים לברכת כהנים שהוא דוקא בלשון הקדש, וכמו שמבאר לעיל בהלכות נשיאת כפים (הלכה א), על־כן זוכים משלחן גבה לאכל קדש.

ועל־כן הבכור שהוא בעצמו בבחינת לשון הקדש, כי הבכור הוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (תהלים פט, כח): "אף אני בכור אתנהו", ומלכות פה, שהוא בחינת לשון הקדש, שהיא בחינת שנים מקרא, כמו שמבאר בדברי רבנו נרו יאיר. ועל־כן הבכור קדוש קדשת הגוף מבטן, כי הוא בעצמו בבחינת לשון הקדש כנ"ל, כי הוא ראשון לכל הנולדים אחר־כך וכלול מכלם, שהוא בחינת מלכות בחינת לשון הקדש שכלול מכל הלשונות, כי כלם מקבלים ויונקים ממנו. כי העולם נברא על־ידי לשון הקדש, וכמו שכתוב (בראשית יא, א): "ויהי כל הארץ שפה אחת" - 'בלשון הקדש' כמו שפרש רש"י. ואחר־כך "בלל ה' שפת וכו' ומשם הפיצם" (יא, ט), נמצא, שלשון הקדש הוא בכור וראשון לכלם וכלול מכלם. ועל־כן הבכור מעצמו קדוש בבחינת לשון הקדש כנ"ל, ושיך להשם־יתברך לבדו כנ"ל, כמו שכתוב (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור", והשם־יתברך זכה אותו לכהן, כי הכהן זוכה לקדש כנ"ל, ובפרט בבכור, כי הם זכו לקדשת הבכורה תחת הבכורים של ישראל, כנ"ל בהלכות פדיון בכור (הלכה א'):