# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/62/3/

ועל־כן "כל אשר בו מום לא תקריבו" (ויקרא כב, כ), כי המום הוא חסרון, וכשיש חסרון ונקב בכלי - אזי אי אפשר לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, כי אזי הוא בבחינת "כל רוחו יוציא כסיל", בחינת "תצא רוחו ישוב לאדמתו", כי צריך שיהיה הכלי בשלמות, עין שם היטב היטב. ועל־כן הבכור או שאר קרבן שצריכין, על־ידי שמקריבין אותו לברר הרוח טובה מן הרוח רעה, שזהו עקר בחינת הקרבן, על־כן צריכין שיהיה שלם בלי שום מום וחסרון - כדי שיוכלו לבררו, שלא יהיה בבחינת "כל רוחו יוציא כסיל", שלא ישוב ויתגבר המדמה חס ושלום, בבחינת "תצא רוחו ישוב לאדמתו", כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם היטב.

וזהו מה שכתב רבנו ז"ל שם, שמוציא דבה הוא כסיל ונופל מאהבות קדושות לאהבת הבהמיות, כי מוציא דבה הוא בעל מום, כי 'כל הפוסל במומו פוסל' (קדושין ע.). ועל־כן מאחר שהוא בעל מום - אינו יכול לברר הרוח טובה וכו', בבחינת "כל רוחו יוציא כסיל" הנ"ל, ועל־כן מוציא דבה שהוא בעל מום הוא כסיל כנ"ל והבן. גם זה המקרא "כל רוחו יוציא כסיל" על־פי פשוטו נאמר על בעל לשון הרע שמדבר הרבה ומגלה מום חברו, ועל־ידי־זה נתגלה מומו. ועל־כן הוא כסיל, כי הוא בבחינת כלי שבור ופגום - שאי אפשר לנגן עליו, ואין יכולין לברר הטוב מן הרע על־ידי כלי כזו, כמו שמבאר שם, עין שם: