# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/63/3/

וזה בחינת קדשת בכור בהמה טהורה, שצריכין לתן הבכור בהמה טהורה לכהן, כי צריכין לברר את האמונה הקדושה שהיא בחינת בהמה טהורה, מבחינת (ויקרא טו, ג): "החתים בשרו" שנתאחז בה בעת נפילתה, לבררה משם ולהעלותה לבחינת חותם דקדשה, כמבאר במאמר הנ"ל. ועל־כן צריכין לתן הבכור בהמה לכהן שהוא קדוש לאלהיו, כי על־ידי־זה מבררין ההולדה הראשונה מבחינת "החתים בשרו", שנתאחז בכל ההולדות מחטא אדם הראשון שפגם בזה כידוע. ועל־כן צריכין לקדש ההולדה ראשונה, דהינו הבכור - לתנו לכהן, שעל־ידי־זה מעלין אותו לבחינת חותם דקדשה, בחינת (שמות כח, לו): "פתוחי חתם קדש לה'", שהוא הכהן שנקרא קדוש, כמו שכתוב (ויקרא כא, ז): "קדש הוא לאלהיו", והוא מקריב את הבכור על המזבח לקרבן, ועל־ידי־זה מעלין ומבררין הבהמה שהיא בחינת אמונה, מבחינת "החתים בשרו" לבחינת "פתוחי חותם קדש לה'". והעקר הוא הבכור שהוא הולדה הראשונה, כי הכל הולך אחר ההתחלה.

וכל זה זכו ישראל בעת יציאת מצרים, שאז נצטוו תכף על קדשת בכורות, כמו שכתוב שם: 'קדש לי כל בכור' וכו'. כי עקר יציאת מצרים היה - שאז נתגלה האמונה הקדושה לעין כל על־ידי המופתים הנוראים שעשה אז השם־יתברך, כדי לגלות אמונת אלהותו יתברך, כמו שכתוב (שמות ו, ז): "וידעתם כי אני ה'", וכמו שכתוב שם בכל מכה ומכה (שם ט, כט): "למען תדע כי לה' הארץ" וכו', וכיוצא בזה הרבה. ועל־כן אז נתקדשו בכורות שהיו בחינת ברור האמונה - להעלותה לבחינת חותם דקדשה כנ"ל.

כי עקר כל ההולדות הם על־ידי בחינת אמונה שהיא בחינת אשה כנ"ל, כי הדעת והאמונה הם בחינת איש ואשה. וכמו שבגשמיות אי אפשר להוליד שום הולדה בלי חבור זכר ונקבה, כמו כן אי אפשר להדעת והשכל להוליד שום הולדה טובה לתקון העולם כי אם על־ידי האמונה, דהינו כשמתחבר הדעת עם האמונה, שעל־ידי־זה מיחדין קדשא בריך הוא ושכינתיה.

ומי שמפריד חס ושלום הדעת מן האמונה, הוא "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) - שמפריד אלופו של עולם. וזהו ממש בחינת נאוף, בחינת "החתים בשרו מזובו", בחינת מוציא זרע לבטלה, שמוציא טפי המח והשכל בלי חבור בת זוגו שהיא בחינת האמונה הקדושה, שמזה נולדין מזיקי עלמא חס ושלום כידוע (זהר וישלח קסט:). כמו כן כשמגלה ומוליד איזה שכל מדעתו בלי התחברות האמונה, זה השכל הוא בחינת מזיקי עלמא שהוא מזיק מאד להעולם, כי על־ידי־זה נמשכין כפירות ואמונות כזביות שמחריבין העולם חס ושלום. ועל־כן כשיצאו ממצרים שאז נתגלה האמונה הקדושה בעולם, על־כן אז נתקדש בחינת ההולדה, שזהו בחינת קדשת בכורות שהם הולדה הראשונה של האמונה, כי כל ההולדות הם על־ידי אמונה, כנ"ל.

ועל־כן אז מתו בכורי מצרים, ובכורי ישראל נתקדשו לה', כי בכורי מצרים זה בחינת ההולדה הנמשכת מאמונות כזביות, כי "את זה לעמת זה עשה האלהים" (קהלת ז, יד), ובכורי ישראל זה בחינת ההולדה הנמשכת מאמונה דקדשה. ואז ביציאת מצרים נתגלה ונתחזקה האמונה הקדושה, ואז נתקדש ההולדה הנמשכת מן האמונה, שזהו בחינת קדשת בכורות פטר כל רחם בבני ישראל, כי עקר ההתחלה, דהינו ההולדה הראשונה שנפתחה ונתגלה האמונה עד שמולידה ומוציאה הולדות דקדשה. ועל־כן צריכין לקדש הבכורות לתנם לה', כדי לבררם מבחינת "החתים בשרו", שהוא בחינת פגם האמונה שנאחז בכל ההולדות מחטא אדם הראשון, שזהו בחינת (תהלים נא, ז) "הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי", לבררם מזה ולהעלותם לבחינת חותם דקדשה, בחינת 'פתוחי חותם קדש לה'' ואזי כשזה קם זה נופל, ועל־כן נופלין אז בכורי מצרים שהם נמשכין מאמונות כזביות, כנ"ל.

ועל־כן על־ידי קדשות בכורות נעשין תפלין. כי זאת הפרשה "קדש לי כל בכור" הוא פרשה הראשונה של תפלין, כי קדשת בכורות היא תפלין ממש, דהינו שמעלין ומזככין ההולדה הראשונה של האמונה הקדשה ומבררין אותה מבחינת "החתים בשרו" לבחינת חותם דקדשה שהיא בחינת תפלין. נמצא שקדשות בכורות הוא בעצמו בחינת תפלין. ועל־כן אלו השתי פרשיות של קדשות בכורות שהם "קדש" "והיה כי יביאך" הם הפרשיות ראשונות של תפלין, כי זה עקר התפלין כנ"ל: