# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/63/8/

וזה בחינת בכור תם, כי אסור להקריבו כי אם כשהוא תם, כי "כל אשר בו מום לא יקרב" (ויקרא כא, יח), כי האמונה הקדושה היא בחינת תמימות ושלמות, כי איתא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן לא), ששלמות כל הדברים היא האמונה, ובלעדי האמונה כל הדברים חסרים, ואפלו התורה והדעת דקדשה אין להם שלמות בלא אמונה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): 'בא חבקוק והעמידן על אחת' – (חבקוק ב, ד): "וצדיק באמונתו יחיה" וכו', עין שם. כי באמת עקר השלמות הוא רק האמונה הקדושה, כי אין שלמות רק בבחינת אמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים, כי באמת אי אפשר להשיג ולדעת שום דבר בשלמות גמור. ועל־כן הדעת בעצמו הוא חסר בודאי, כמו שכתוב (קהלת ז, כג): "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני".

ועל־כן אפלו מי שזוכה להשיג איזה השגה וידיעה, כגון שזוכה להשיג איזה כונה באיזה מצוה, אפלו השיג כונה אמתית, כשירצה לעשות המצוה באותה הכונה לבד - בודאי אין זה שלמות, "כי כפלים לתושיה" (איוב יא, ו), כי גם זאת הכונה בודאי אינו יכול להשיגה עד תכליתה בשלמות, מכל שכן וכל שכן כי יש שבעים פנים לתורה, וכל פנים ופנים כלול מאלפים ורבבות פרושים עד אין קץ, ובודאי אין שום צדיק בארץ שיוכל להשיג מצוה אחת בשלמות, כי "ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכמו שכתוב (תהלים קיט, צו): "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד", ועל־כן אם ירצה לקים המצוה רק עם זאת הכונה לבד - בודאי חסר הרבה, כי כונת המצוה הוא עד אין קץ.

על־כן לעולם צריך לאמונה, כי אמונה הוא שלמות, כי כשמקים את המצוה באמונה שמאמין שהשם־יתברך צוה לנו לעשות המצוה הזאת מצד רצונו וטעמו, כי הוא יתברך רוצה בזה מה שרוצה. נמצא, כשמקים המצוה בכונה זו מחמת שזה רצונו יתברך שנעשה זאת המצוה, בזאת הכונה כלולים כל הכונות שבעולם בשלמות, כי ברצונו יתברך שרצה שנעשה זאת המצוה - בזה כלולים כל הכונות שבעולם בשלמות, והוא עושה המצוה על דעת זה ואז המצוה בשלמות, כי בזה כלולים כל הכונות בשלמות עד אין־סוף כנ"ל. ועל־כן אפלו מי שזוכה להשיג כונה אמתית מה שראוי לכונה, לעולם צריך לצרף לזה האמונה ואזי יש שלמות לכונתו ולמצותו, אבל כשיסמך על כונתו וחכמתו לבד - אין לו שלמות ומחסר הרבה: