# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/64/16/

כי המן הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר וכו' (אסתר ג, ז), שרצה להפילם מיום ליום ומחדש לחדש עד שיפלו לגמרי חס ושלום, עד להשמיד להרג ולאבד (ג, יג) חס ושלום, 'כי כך דרכו של יצר הרע היום אומר לו עשה מעט' וכו' (שבת קה:), בחינת (אבות ד, ב): 'עברה גוררת עברה', בחינת (ישעיה ה, יח): "משכי העון בחבלי השוא" וכו', ובאמת לפי דרכו של יצר הרע, עם אנשים כאלה שאינם מתגברים כנגדו בנעוריהם - בודאי היה אפס תקוה חס ושלום לרב העולם, כמו שכתוב (משלי כט, כא): "מפנק מנער עבדו" וכו'. אבל השם־יתברך חומל על עמו ישראל בכל דור ודור, וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח (שמואל־ב יד, יד), וכמו שכתוב (תהלים לג): "מחשבות לבו לדר ודר", והוא שולח סיוע מלעלא בדרכים נפלאים על־ידי צדיקי הדור הגדולים האמתיים.

וזה בחינת מרדכי שהרגיש תכף כונת הסטרא אחרא, שהוא בחינת המן, בחינת (אסתר ד): ומרדכי ידע את כל אשר נעשה - שידע כונתם עד הסוף והוא מתחיל תכף לעוררם לתשובה, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה. ועקר צעקתו, שהוא מודיע לאסתר, שהיא בחינת כלל ישראל, שעדין לא תתיאש מן הרחמים, ותבא לפני המלך איך שהיא רחוקה ממנו, שלא נקראת אליו זה שלשים יום - שהם כלל החדש שצריכין ישראל להקביל פני אביהם שבשמים על־כל־פנים פעם אחת בחדש, אבל לפעמים נתרחקין כל־כך עד שאין זוכין לבא לפניו אפלו פעם אחת בחדש, בחינת: " ואני לא נקראתי וכו' (שם ד, יא), אף־על־פי־כן צריכין להקיש על דלתי רחמים, אולי יחוס אולי ירחם.

וכמו שאחר־כך הודה אסתר למרדכי ואמרה (שם ד, טז): ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, ודרשו רבותינו ז"ל (מגלה טו.): 'שלא כדת של תורה', כי אני יודע בעצמי שעל־פי דת של תורה בודאי איני ראוי לבא לפני המלך להתפלל לפניו, כפי מה שאני יודע חטאתי ועונותי, אך אף־על־פי־כן אבא לפניו שלא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי - הינו אם חס ושלום אינו לרצון תפלותי והתבודדותי עתה לפניו מרבוי קלקולי כאשר אבדתי - על־ידי מעשי הרעים, אבדתי - ויעשה השם־יתברך עמי מה שירצה, אני תמיד איחל ואצעק להשם־יתברך, אולי ירחם.

ואז חמל השם־יתברך על מרדכי ועמו, ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב (שם ה, ב). זה סוד ההארה וההתקרבות מהשם־יתברך שמגיע לפעמים להאדם הנמוך מאד, שאף־על־פי־כן השם־יתברך שולח לו התקרבות מרחוק, בסוד הושטת שרביט הזהב שנמשך בנס אמות הרבה כמו שדרשו רבותינו ז"ל (מגלה טו.). ועל־ידי־זה נפל המן מפלה גדולה בלי שעור, ומרדכי נתעלה ונתגדל בתכלית הגדלה, וזכה להמשיך הארה הזאת בכל שנה ושנה, שאפלו בתקף הגלות הזה, אף־על־פי שמלכות העכו"ם מושלים עלינו שהם מבחינת יראות הנפולות מאד, אף־על־פי־כן יהיה נמשך עלינו הארת מרדכי שהוא הארת היראה עלאה מאד, שנדע כל אחד שאין להתירא כי אם ממנו יתברך לבד.

וזהו עקר הנס של פורים שהוא גדול ביותר מכל הנסים אפלו של יציאת מצרים וכו', כמובא. כי אז ביציאת מצרים נכנע פרעה שהוא מלכות הרשעה, דהינו שבטלו אז יראה הנפולה שינק ממנה פרעה וכו', אבל בימי אחשורוש שהיתה מלכות הרשעה קימת, ואף־על־פי־כן זכו ליראה נפלאה כזאת ולנס כזה - זהו חדוש נפלא ונורא ביותר. ועל־ידי תקף הנס הזה אנו קימים עתה בגלות המר הזה, שגם בתקף ממשלתם ופחדם בגשמיות וברוחניות מה שהיצר הרע וחילותיו תופסין כמה בני אדם בגלות כמו שתופסין רחמנא לצלן, ואף־על־פי־כן גם שם אנו יודעין שאין להתירא משום פחד בעולם כי אם ממנו יתברך לבד, עד שאנו באים לשמחה גדולה ועצומה על־ידי־זה, בחינת שמחת פורים, וכל זה רק על־ידי כח מרדכי ואסתר שהוא בחינת התנוצצות משיח, שממשיך גם עתה יראה נפלאה כזאת שיוכל כל אחד גם במקומו וכו' - לזכר את ה' ולהתירא מלפניו יתברך לבד.

וזה בחינת (תהלים כג, ד): גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני - שאיני מתירא משום רע אפלו בגיא צלמות כי אם ממך לבד, וזהו נחמתי ושמחתי כי שבטך וכו' המה ינחמוני, כי גם יראת הענש מהשם־יתברך, שהוא בחינת 'שבטך' - הוא שמחה, מאחר שיודע שהכל ממנו יתברך, ובודאי ירחם עלי ויתהפך הכל לטובה: