# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/64/2/

והנה הכלל, שעקר השלמות הוא יראה כנ"ל, כי כל עקר השגות אלהות וידיעת הבורא יתברך אינו נתפס במח ולב, כי אם על־ידי היראה, שהוא עקר ההשארה והקיום של הדעת והחכמה הקדושה, בבחינת (אבות ג, יא): 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקימת' וכו'. כי זה ידוע שהשם־יתברך מרומם ומנשא למעלה מכל החכמות והמחשבות, עד שאי אפשר לתפסו בשום מחשבה וידיעה כלל, כמו שכתב אליהו (תקוני זהר יז.): 'לית מחשבה תפיסא בך כלל', רק בחסדו הגדול חמל עלינו ונתן בנו כח לקבל פחדו ומוראו ואימתו עלינו, ורק על־ידי־זה אנו יודעין ממנו יתברך.

וזה בחינת (תהלים קיא, י): "ראשית חכמה יראת ה'", וכתיב (משלי א, ז): "יראת ה' ראשית דעת", כי עקר הדעת והחכמה שהיא לידע ממנו יתברך, שרק זה נקרא דעת וחכמה, כמו שכתוב (ירמיה ט, כב): "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי", וכתיב (דברים ד, לה): "וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלהים וכו'". ועקר זה הדעת והחכמה לידע ממנו יתברך אי אפשר לקבל כי אם על־ידי היראה.

כי ידיעת והשגת אלהותו יתברך אין נמשך על האדם כי אם בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב", דהינו על־ידי הרשימו שנשאר מהבטול אל האין־סוף, כי בטול הוא למעלה מהמחשבה, אך אחר־כך כששב מהבטול - נשאר רשימו מזריחת התנוצצות אורו יתברך, ועל־ידי הזריחה של הרשימו הזאת - נופל פחד ויראה ואימה גדולה על האדם. וזאת היראה הוא עקר ההשארה והקיום שנשאר ונתפס בלב האדם מזריחת התנוצצות אורו הקדוש יתברך, כמו מלך גדול ואדיר שעובר במדינה, שנופל יראה ופחד ואימה גדולה על כל מי שעובר לפניו אף־על־פי שאינו רואה אותו, בחינת אימת מלכות, כי עקר המלכות היא בחינת יראה ואימה שאף־על־פי שהמלך יושב על כסא מלכותו בחדרי חדרים - רחוק מאד מאד מבני מדינתו, אף־על־פי־כן פחדו ואימתו על כל בני מדינתו, בחינת 'מוראה של מלכות'. כמו כן להבדיל אלף אלפי ורבי רבבות הבדלות, השם־יתברך ברוך הוא, הוא מרומם ומנשא ורחוק מאד מכל המחשבות והידיעות שבעולם, ואין נתפס במח כי אם פחדו ויראתו ואימתו הגדולה שהיא בחינת מלכות, כי כל ידיעתנו ממנו יתברך הוא רק בבחינת מלכות, שאנו יודעין ומאמינים שהוא יתברך מלך מנהיג ומושל שזהו בחינת יראה, בחינת 'מוראה של מלכות', כנ"ל.

וזהו בחינת (איוב ד, יד-טו): פחד קראני ורעדה ורב עצמותי הפחיד, ורוח על פני יחלף, תסמר שערת בשרי וכו', שנאמר על רוח נבואה מהשם־יתברך שעוברת על פניו, דהינו בחינת התנוצצות הרשימו מזריחת אורו יתברך, שמשם כל הנבואה [כמבאר במקום אחר בהלכות ראש השנה (הנכללת בהלכות ערבית, הלכה ד') על־פי התורה "ויאמר בעז אל רות"]. ועל־ידי־זה פחד קראני ורעדה וכו', כי משם עקר הפחד והיראה ממנו יתברך, שהוא עקר הקיום וההשארה של זריחת אורו יתברך כנ"ל.

ועל־כן עקר השלמות היא היראה, וכל מה שממשיך על עצמו יראה יותר - יכול לתפס בדעתו יותר זריחת התנוצצות אורו יתברך. ועל־כן בראש השנה שאנו מבקשין לגלות מלכותו יתברך בעולם, על־כן אנו מתחילין: ובכן תן פחדך ה' אלהינו וכו' ואימתך על כל מה שבראת וייראוך כל המעשים וכו'. כי עקר המלכות היא היראה, שהיא עקר השלמות, והיא עקר הקיום וההשארה שנשאר ונתפס בלב האדם מזריחת אורו יתברך שנשאר מהרשימו של הבטול, כנ"ל. והבן היטב, כי דבר זה אי אפשר לבאר בכתב ולא בעל פה, כי אם לכל חד כפום מה דמשער בלביה.

וזה בחינת (תהלים צז, ד): האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ - האירו ברקיו - זה התנוצצות זריחת הרשימו הקדושה מהבטול אל האין־סוף שהיא מאירה כברקים, בבחינת (זכריה ט, יד): "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו", על־ידי־זה: ראתה ותחל הארץ דהינו יראה, כי מהרשימו של הבטול נופל יראה גדולה, והיא עקר ההשארה מהבטול וכנ"ל. וזהו בחינת (ישעיה לג, ו): "יראת ה' היא אוצרו", כי היראה היא בחינת אוצר ממש - שאוצרת וכונסת בתוכה כל טוב אמתי ונצחי, כל גנזיא דמלכא, שהם ידיעת והשגות אלהותו יתברך, כי אין נתפס שום השגה בלב האדם כי אם על־ידי היראה, כנ"ל: