# כו

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/64/26/

ועתה יש לפרש המדרש פליאה והוא מכילתא, הובא בספר 'מאמר מרדכי' (פרשת משפטים). וזה לשונו: 'בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא (שמות כא, ג): "בגפו יבא בגפו יצא", אמרו לפניו מלאכי השרת: רבונו של עולם, אם כן למה צוית למחות את זכר עמלק? ואם תאמר כדין הוא, למה אדם הראשון בא על כל בהמה וחיה ועוף, ואם תאמר כדין הוא, למה צוית להביא את הבכורים'. עד כאן לשון המדרש, והוא פליאה עצומה ונשגבה מאד מאד.

אך על־פי הנ"ל נוכל לבארו על נכון בחסדי ה'. כי זה כלל גדול ומבאר לעיל, כי השם־יתברך "חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח" (שמואל־ב' יד, יד). ואפלו הניצוצות שבעמקי עמקי הקלפות שנפלו לשם על־ידי מעשיהם הרעים, השם־יתברך חושב מחשבות עליהם להאיר עליהם הארה וריח טוב מיראה עלאה הנ"ל כדי להשיבם אל הקדשה, שזהו בחינת הארת מרדכי וכו' כנ"ל. ועמלק הוא זהמת הנחש שנמשך על־ידי חטא אדם הראשון שהוא בחינת עבדות, בחינת שלשים ותשע קללות שנתקללו אז, שהם בחינת (בראשית ג, יז־יט): ארורה האדמה וכו' בעצבון תאכלנה, בזעת אפיך תאכל לחם וכו' - שזהו בחינת יגיעת וטרחת וטרדת הפרנסה שהוא בחינת עבדות, שזהו מחמת חסרון בטחון, שזהו בחינת יראה נפולה, שמתירא ודואג מה יאכל למחר וכו' כנ"ל, שזהו בחינת עמלק שהוא עקר העבדות, כי הוא מזרע עשו, שנאמר (שם כה, כג; כז, מ): "ורב יעבד וכו', ואת אחיך תעבד" וכו'. נמצא, שעבדות הוא יראה נפולה בחינת זהמת הנחש, בחינת עמלק.

וזה ששאלו המלאכים: בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא "בגפו יבא בגפו יצא", אם כן למה צוית למחות זכר עמלק? הינו כי בזה הפסוק בגפו יבא וכו' אנו רואין עצם רבוי רחמנותו יתברך אפלו על הנופלים לעבדות גמור, כי זה שמכר את עצמו לעבד גמור - פגם מאד מאד ונמשך מאד אחר זהמת הנחש שהוא בחינת עבדות כנ"ל, כי מכר את עצמו לעבד גמור, וכמבאר בדברי רבותינו ז"ל מגדל הפגם של העבד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין כב:): 'אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה, נה): "כי לי בני ישראל עבדים" וכו' והלך וקנה אדון לעצמו' וכו'. כי עקר יציאת מצרים לתקן חטא אדם הראשון כידוע - לצאת מבחינת עבדות שהוא זהמת הנחש, לבחינת חרות שהיא בחינת קבלת על תורה, שהוא עקר החרות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (שמות רבה מא, ז) על פסוק (שמות לב, טז): "חרות על הלחת" - 'אל תקרי חרות אלא חרות' וכו'. כי כל אדם, כל מה שמקבל עליו ביותר על הפרנסה - הוא נמשך ביותר אחר אחיזת זהמת הנחש חס ושלום. והכל כפי נפילתו ליגיעות ועבדות וטרחות העולם הזה. ועל־כן הזהירו רבותינו ז"ל (אבות ד, ו): הוי ממעט בעסק ועסק בתורה, עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. ועל־כן זה שמכר את עצמו לעבד גמור רחמנא לצלן, הוא נמשך מאד לתקף זהמת הנחש ממש, מאחר שמכר את עצמו לעבד גמור, ופגם בכל התורה כלה שתלויה ביציאת מצרים שיצאנו מעבדות לחרות, כמו שכתוב (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך" וכו', וזה מכר את עצמו לעבד גמור.

ומגדל ירידתו שירד מאד - התירה התורה לאדונו שימסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. והוא לכאורה תמיהה נשגבה, איך התר בן ישראל בשפחה שהוא עון חמור מאד מאד, כמו שהאריכו רבותינו ז"ל בעצם העון בלי שעור רחמנא לצלן, ואמרו (ערובין יט.) שאברהם אבינו מוציא כל ישראל מהגיהנם חוץ מהבא על הנכרית וכו', רחמנא לצלן.

אך בזה אנו רואין עצם ירידתו ונפילתו של זה הנמכר לעבד, שירד כל כך לעבדות גמור, עד שהתר בשפחה להוליד עבדים כנענים לאדוניו, כמו שכתוב (דברים טו, יח): "כי משנה שכר שכיר עבדך", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין טו.). ואם כן, שירד כל כך לעבדות, שהוא זהמת הנחש יראה נפולה ורעה מאד עד שהתר בשפחה, שהיא עקר בחינת היראה רעה ונפולה מאד.

כי שמירת הברית היא יראה קדושה, כי שם עקר היראה והבושה שצריכין להתירא ולהתביש מאדון כל הארץ, שלא לפגם אפלו בהתר חס ושלום, מכל שכן וכל שכן באיזה נדנוד אסור חס ושלום. וזהו בחינת (תקוני זהר ה:) 'בראשי"ת - ברית אש', 'בראשי"ת - ירא בשת', כי שם עקר היראה, כמבאר בדברי אדמו"ר ז"ל בכמה מקומות. וזה בחינת יוסף שהיה שומר הברית, שנאמר בו (בראשית מב, יח): "את האלקים אני ירא" וכו'. ומי שזוכה לזווגו בקדשה ובטהרה - על־ידי־זה עקר היראה, כי בת ישראל הכשרה נקראת 'אשה יראת ה'', שעל־ידי־זה עקר היראה, ולהפך להפך רחמנא לצלן, בפרט פגם נדה שפחה גויה זונה שהם עקר החציפות, ההפך ממש מ'אשה יראת ה'', בודאי נופל לתקף היראה רעה מאד שהיא סטרא דמותא, בחינת אימת מות, בחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות", רחמנא לצלן.

ואף־על־פי שירד כל כך זה העבד, אם כן יאמר האומר שהוא כבר הפקר גמור ואין לו שום תקוה עוד, לא כן הוא, כי אנו רואין רחמנותו יתברך העצום והמרבה בלי שעור, שגם בהעבד יש כמה וכמה דינים ואזהרות שהזהירה התורה לרחם עליו הרבה ושלא להפקירו לגמרי חס ושלום. וזה אנו רואין במה שהזהירה התורה אם בגפו יבא בגפו יצא. ואמרו רבותינו ז"ל (קדושין כ.), ומובא בפרוש רש"י, שאם אין לו אשה אסור למסר לו שפחה כנענית, רק "אם בעל אשה הוא" עליו נאמר (שמות כא, ד): "אם אדניו יתן לו אשה" - שהאדון מתר למסר לו שפחה כנענית. ולכאורה הדבר תמוה מאד ואפכא מסתברא. אך באמת דרכיו יתברך נשגבים מאד. ומה שנוכל למצא בהם איזה דברי טעם על־פי דברי רבותינו ז"ל - אנו מחיבים להתיגע ולמצא אף־על־פי שאי אפשר לבא עד תכונתם. הינו כי אף־על־פי שנפל לעבדות גמור, עד שהתר לו שפחה, אף־על־פי־כן השם־יתברך חושב גם עליו, לבל יהיה נדחה לגמרי חס ושלום. על־כן לא התר לו שפחה, כי אם כשיש לו אשה כשרה בת ישראל, שאז אפלו אם ישא שפחה - יש לו תקוה להתתקן, מאחר שכבר נתחבר בקדשה על־ידי בת זוגו הכשרה, שהיא מסטרא ד'אשה יראת ה''.

כי זה ידוע, שעקר התקון של הרחוקים הוא על־ידי הבנים שמולידים בכשרות מבת ישראל. ועל־כן אף־על־פי שישא שפחה - יש לו תקוה, כי כבר יש לו קשר וחבור ביראת ה' על־ידי זווגו בת ישראל, שהיא מבחינת 'אשה יראת ה'' כנ"ל. אבל אם בגפו יבא בגפו יצא, דהינו שאם אין לו אשה בת ישראל - בגפו יצא - אסור למסר לו שפחה, כי היה נאבד לגמרי, מאחר שעדין לא זכה לבחינת "אשה יראת ה'" שהיא בת ישראל, אם היה נושא שפחה שהיא ההפך ממש - היה נאבד לגמרי, על־כן אם בגפו יבא בגפו יצא - ואסור למסר לו שפחה, אף־על־פי שנפל לעבדות שהוא זהמת הנחש בחינת עמלק, וכנ"ל.

ועל־כן שאלו המלאכים בשעה שאמר הקדוש־ברוך־הוא "אם בגפו יבא בגפו יצא", אם כן למה צוית למחות את זכר עמלק? - כי הלא אנו רואין רחמנותך אפלו על הנופל לעבדות גמור, שהוא זהמת הנחש, בחינת עמלק, ואף־על־פי־כן גם שם מגיעין רחמנותך, ואתה חושב מחשבות לבל יהיה נדחה גם הוא וכנ"ל. אם כן למה צוית למחות זכר עמלק - למחות זכר לגמרי - היה לך למצא לו תקון גם כן.

ואם תאמר כדין הוא, כי עמלק גרוע יותר מהעבד, כי עמלק הוא זהמת הנחש ביותר, עקר תאות הבהמיות ממש, כי העמלקים היה מדמין עצמן לבהמה, כמו שפרש רש"י בשמואל על פסוק (א'־טו, ג): "משור עד שה", עין שם, כי הם בחינת בהמה ממש, שהם פגם הדעת, בחינת יראה רעה כנ"ל. אם כן, למה בא אדם הראשון על כל בהמה וחיה ועוף. ובזה אנו רואין שגם הניצוצות שבבהמות חיה ועוף יהיה להם תקון, ועל־כן סבב הוא יתברך שקדם שנתן דעת באדם הראשון - יבא על כל בהמה וחיה ועוף, כדי להעלות הניצוצות גם משם. ואם כן, אנו רואין שגם הניצוצות שבבהמה חיה ועוף ממש חושב השם־יתברך עליהם מחשבות שיתבררו, והדרא קשיא לדוכתא, למה צוית למחות זכר עמלק, היה לך לתקנו גם כן, וכנ"ל.

ואם תאמר כדין הוא, כי זה שבא אדם הראשון על כל בהמה וכו' - זה היה קדם שאכל מעץ הדעת, קדם שנמשך זהמת הנחש בעולם, כי זה היה קדם שנזדוגה לו חוה, ומכל שכן שהיה קדם אכילת עץ הדעת טוב ורע, אבל עמלק הוא מזהמת הנחש ממש, שנמשך אחר החטא ואי אפשר לו להתתקן, אם כן, למה צוית להביא את הבכורים. כי הבכורים מביאין מפרי האדמה לתקן חטא אדם הראשון שפגם ב"עץ הדעת טוב ורע". והבכורים הם חדוש נפלא, כי כתיב (ויקרא ב, יא־יב): "כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', קרבן ראשית תקריבו אתם". ופרש רש"י: 'מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש וכו' ובכורים מן הדבש' וכו'. כי דבש מרמז על תאות העולם הזה שנדמה למתיקות הדבש בתחלה "ואחריתה מרה כלענה" וכו' (משלי ה, ד).

ועקר כל התאות הם תאות המשגל, שהוא רע הכולל, כי 'דבש' גימטריה 'אשה', כמובא (סימן קצט), ושם צריכין להתגבר ביותר לשבר התאוה להסתכל על הסוף, כי אחריתה מרה כלענה, רחמנא לצלן. ועל־כן שמשון כשהלך לשא אשה מבנות פלשתים מצא דבש בגוית האריה, ושאל החידה: "מעז יצא מתוק", "מה עז מארי ומה מתוק מדבש" (שופטים יד, יד־יח). כי היה צריך לברר ולתקן מתיקות הדבש שנמשך מתקף הגבורות, בבחינת "מה עז מארי ומה מתוק מדבש", ושם עקר המלחמה להיות גבור כובש את יצרו.

ועל־כן צותה התורה שלא להקריב דבש על המזבח, כי המתיקות של בחינת דבש - אינו ראוי לקרבן, כי משם כל התאות רחמנא לצלן, שהם בחינת זהמת הנחש. ואף־על־פי־כן "קרבן ראשית" שהוא בכורים מביאין מן הדבש כנ"ל, כי בכורים הם תקון גדול כל כך לחטא אדם הראשון, עד שיכולין לתקן גם במתיקות הדבש ששם עקר אחיזת זהמת הנחש כנ"ל. כי בכורים מביאין בשבועות, שהוא זמן מתן תורתנו שנקרא "וביום הבכורים". ובשעת מתן תורה פסקה זהמת הנחש, כי זכו אז ליראה עלאה והעלו כל היראות הנפולות שהם בחינת דינים, שמשם אחיזת זהמת הנחש כנ"ל. ועל־כן אז יכולין לברר ולהעלות ולתקן גם מתיקות הדבש, שמשם עקר חטא אדם הראשון, עקר זהמת הנחש שהיא בחינת עמלק.

וזה שמקשה: אם תאמר כדין הוא, שאי אפשר לתקן בחינת עמלק שהוא עקר זהמת הנחש שנמשך אחר החטא, אם כן למה צוית להביא את הבכורים - שבזה אנו רואין שגם עקר אחיזת זהמת הנחש יכולין לתקן עד שיעלה גם הדבש לבית המקדש. ואם כן, גם עמלק היה לך לתקנו, ולמה צוית למחות זכרו. נמצא, שמבאר קשר המדרש היטב, אבל בודאי "ישרים דרכי ה'" (הושע יד, י), רק שאי אפשר לנו להבינם, כי זה עקר דרכי ה' שאי אפשר להבינם: