# כז

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/64/27/

ועל־כן כשמביאין את הבכורים צריכין להתודות ולהזכיר חסדי ה' ונפלאותיו עלינו עם סגלה שבחר בנו מכל העמים וכו'. וזה שאומרים בודוי בכורים (דברים כו, ה): "ארמי אבד אבי וירד מצרימה", ודרשו רבותינו ז"ל (רש"י שם): 'לבן בקש לעקר את הכל', לבן הוא בלעם, שהוא בחינת עמלק כידוע, שהם עקר זהמת הנחש, שרוצים לעקר את ישראל לגמרי חס ושלום, להתגבר על כל אחד בתאות רעות מאד הנמשכין מזהמת הנחש ולעקרו לגמרי חס ושלום חס ושלום. אבל ה' לא יעזבנו בידו, והקדים לרחם עלינו על־ידי שנתן לנו את התורה שמתקנת הכל. וזהו בחינת בכורים שהם תקון לחטא אדם הראשון - לגרש ולבער זהמת הנחש בחינת לבן ועמלק מישראל, שאחיזתם בבחינת מתיקות הדבש כנ"ל, כי על־ידי בכורים הבאין מהדבש מתקנין זאת כנ"ל ועל־כן צריכין להזכיר בודוי בכורים: "ארמי אבד אבי", שהוא לבן בחינת עמלק, שהם עקר זהמת הנחש. כי על־ידי בכורים מתקנים כל זה, וזוכין לעקר ולמחות זכר עמלק, בחינת לבן הארמי ולזכות לקדשת ישראל קדשת התורה שקבלנו בשבועות שהוא יום הבכורים, וכנ"ל:

שיך לעיל

לענין מה שכתוב שם, ש צריכין לזהר מאד שיקבל היראה לחיים ולא למות וכו'. כי לפעמים על־ידי שהאדם רואה דברי מוסר בספרי יראים, או ששומע תוכחה ומוסר מאיזה איש חשוב - הוא נופל בדעתו יותר ויותר, מחמת ששומע גדל ענש החטא, ועד כמה וכמה מגיע הפגם של נדנוד עברה, ואפלו של תאות שאינם אסור גמור וכו', והוא יודע בנפשו שפגם הרבה מאד, מכל שכן מי יודע בנפשו שפגם וחטא בעברות ממש, רחמנא לצלן, ובפרט שיש אנשים שחטאו הרבה מאד רחמנא לצלן, ואזי יכול להיות שכל מה שרואים או שומעים מוסר - יותר יפלו בדעתם יותר וכנ"ל. וזהו בחינת 'יראה רעה' שצריכין לברח ממנה מאד, כי צריכין לקבל יראת ה' רק לחיים ולא למות חס ושלום, דהינו לקרב את עצמו להשם־יתברך על־ידי היראה והמוסר ולא להתרחק חס ושלום.

ועתה האיר ה' עיני ומצאתי מפרש בפסוק ענין זה במשלי י"ט (פסוק כז), וזה לשון הפסוק: "חדל בני לשמע מוסר לשגות מאמרי דעת". והמקרא תמוה לכאורה. ועל־כן באמת רש"י ז"ל נדחק בפרושו וכתב: 'מקרא קצר הוא' וכו', אבל עתה מבאר היטב פרוש המקרא - כפשוטו, שהפסוק מזהיר את האדם שימנע ויחדל את עצמו מלשמע מוסר ותוכחה המזיקים לו הגורמים לו לשגות מאמרי דעת, דהינו כנ"ל שעל־ידי המוסר והתוכחה יפל בדעתו יותר, עד שחס ושלום ישגה מאמרי דעת על־ידי־זה, צריך לחדל ולמנע עצמו מזה, כי צריכין לקבל תורה ומוסר רק לחיים ולא למות וכנ"ל. [אחר־כך מצאתי בספר 'מצודות דוד', שמפרש המקרא מעין זה, עין שם].

וכבר אמרתי בזה דברי צחות לכמה בני הנעורים הרוצים להתקרב להשם־יתברך, ועל־פי רב נופלים בדעתם על־ידי ענין הנ"ל, מחמת ששומעים או רואים בספרים קדושים כמה הם מחמירים מאד על פגם כל שהוא, ואמרתי להם: "תדעו שכל מה שכתוב בספר 'ראשית חכמה' הקדוש ובשאר ספרי מוסר עניני קדשה וטהרה גדולה, אין הכונה שאתם לא תהיו אנשים כשרים, רק הכונה - כדי שתהיו אנשים כשרים!", הינו שכונתם לקרב ולא לרחק, שמזהירים את ישראל שיתרחקו אפלו מפגם כל שהוא, כי בודאי כך ראוי שיתנהג איש הישראלי לפי עצם קדשתו משרשו, אבל אף־על־פי־כן אין כונתם חס ושלום שמי שלא עמד בזה ופגם מה שפגם חס ושלום, שיתרחק ויפל בדעתו עוד יותר חס ושלום, כי כבר הזהירנו שלמה המלך עליו השלום (קהלת ז, יז): "אל תרשע הרבה", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת לא:): 'מי שאכל שום וריחו נודף יחזר ויאכל שום' וכו'. וכבר מבאר בדברי אדמו"ר ז"ל כמה תורות וכמה שיחות יקרות גדולות ונוראות על זה, איך צריך האדם להחיות את עצמו ולחזק את עצמו בכל עת תמיד, יהיה איך שיהיה.

והכלל, שבכל דברי תורה בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין יש בו בחינת (הושע יד, י): "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם", בחינת 'זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות'. ועל־כן צריכין לזהר מאד שלא לקבל היראה והמוסר לרעה חס ושלום, רק לטובה, שמעצם היראה יחזק את עצמו לקים דברי רבנו ז"ל, שהזהירנו להאמין בחסדו וטובו יתברך שאינו נפסק לעולם, ולחזק את עצמו בכל עת מחדש בכל מה שיוכל, כמבאר בדברינו כמה שיחות קדושות ונוראות בענין זה, פוק עין ותשכח, אשריך אם תאחז בהם !