# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/yore-dea2/966/64/4/

ועל־כן בכל המכות שהביא על פרעה ומצרים - לא נכנעו אליו ולא רצו לשלח את ישראל, עד שהביא עליהם מכות בכורות, כי אז הכרחו להודות בעל כרחם על האמת שהכל מאתו יתברך, כי עקר ההולדה על־ידי היראה, כמו שכתוב (תהלים מח, ז): "רעדה אחזתם שם חיל כיולדה", כמו שמבאר רבנו ז"ל במקום אחר (סימן ס'). ועקר היא הולדה הראשונה, שאז עקר המשכת היראה, ומשם עקר החבלי הלדה, בפרט בלדה ראשונה, בחינת (ירמיה ד, לא): "צרה כמבכירה", כי בזה העולם מחמת חטא אדם הראשון על־פי רב מתלבשת היראה בדינים ויסורים רחמנא לצלן, ועל־כן על־ידי מכות בכורות שראו שהשם־יתברך מבחין ויודע כל ההולדות, עד שמבחין בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור (בבא מציעא סא:), אז נפל עליהם פחדו ואימתו בעל כרחם והכרחו לשלח את ישראל. וכל זה מחמת שעל־ידי מכת בכורות נמשך עליהם היראה בעל כרחם, מחמת שעקר היראה נתגלה על־ידי הולדה, וכנ"ל.

ועל־כן אז נתקדשו בכורות שהם זכר ליציאת מצרים, כמו שכתוב (שמות יג, יד־טו): והיה כי ישאלך בנך וכו', ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים וכו', ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור וכו', על־כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכו'. וזה בחינת בכור בהמה טהורה שצריכין לתן הבכור לכהן לקרבן, כי צריכין להעלות כל היראות הנפולות לשרשן ליראה מלפניו יתברך לבד כנ"ל. וזה בחינה שמעלין מבהמה לאדם, כי עקר עלית היראות הנפולות הוא על־ידי הדעת - שידע שהכל ממנו יתברך, שלא יתלה שום דבר בטבע ובמקרה חס ושלום, רק כל מה שיעבר עליו - יאמין וידע כי הכל ממנו יתברך לבד וישוב אליו ליראה מלפניו יתברך. וכמו שמבאר רבנו ז"ל במקום אחר בהתורה 'אור הגנוז' (בסימן טו), שעקר עלית היראה אל הדעת, והדעת הוא גדר האדם.

כי כל זמן שאינו מעלה היראה לשרשה ויש לו יראות הנפולות, דהינו שמתירא מגוף הדבר בעצמו שמפחידו, כגון מחיה רעה ולסטים ומכות ויסורין רחמנא לצלן - הוא כמו בהמה ממש, כי גם בהמה יש לה כל אלו היראות והפחדים כידוע בחוש שגם הבהמה מתיראת ומפחדת מחיות רעות ומהכאות וכיוצא, ואם כן מה יתרון לאדם מן הבהמה, ועקר ההבדל בין אדם לבהמה הוא שהאדם יש לו דעת לידע ולהבחין שיש אדון מנהיג מושל ומשגיח יתברך שמו שמאתו הכל, והוא שלח על האדם כל אלו הפחדים כדי שישוב אליו יתברך, כמו שכתוב (איוב לו, י): ויגל אזנם למוסר ויאמר כי ישובון מאון וכו'.

ועל־כן צריכין להביא הבכור בהמה לקרבן, כדי להעלות היראה לשרשה, להעלותה מבחינת בהמה לבחינת אדם, שזה עקר בחינת הקרבן, כמבאר במקומות אחרים (טעמי המצות פרשת ויקרא). כי בבחינת בכור - שם עקר בחינת היראה כנ"ל, ושם עקר בחינת הדעת, כי נקרא בכור וראשית שהיא בחינת דעת, כי עקר עלית היראה על־ידי הדעת כנ"ל, על־כן צריכין לתנו לכהן להקריבו לקרבן, כדי להעלותו מבחינת בהמה לאדם שהוא הדעת, דהינו להעלות כל היראות הנפולות שהם בחינת בהמה, להעלותו אל הדעת שהוא בחינת אדם כנ"ל.

ועל־כן צריכין לתנו לכהן, כי הכהן בבחינת דעת, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת". ועל־כן זוכה הכהן לשלמות היראה, כמו שכתוב שם (שם ב, ה): "בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני" וכו'. ועל־כן צריכין להביא הבכור, וכן כל הקרבנות לבית־המקדש, כי שם מקום היראה והדעת, כמו שכתוב (בראשית כח, יז): "מה נורא המקום הזה", וגם בית־המקדש בחינת דעת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.): 'כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית־המקדש בימיו'. כי שם עקר עלית היראה אל הדעת, שזהו בחינת כל הקרבנות כנ"ל. וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שעל־ידי שמעלה היראות התחתונות נעשה בחינת 'אדם', הינו כנ"ל, כי עולה מבחינת בהמה לאדם כנ"ל.

כי אף־על־פי שעקר השלמות היא היראה העליונה - שהיא על־ידי התבוננות הלב בגדלתו ורוממותו יתברך, אף־על־פי־כן בודאי אי אפשר בתחלה לבא תכף ליראה עלאה הזאת, וצריכין לראות על כל פנים שלא יהיה לו יראות נפולות, וכל דבר שמפחידו - ידע ויבין שהכל מאתו יתברך, וישוב אליו יתברך, ויעלה כל היראות לשרשן ליראה מלפניו יתברך, ואחר־כך יזכה לילך מדרגא לדרגא ולהתחזק בכל פעם ביראה גדולה יותר עד שיזכה ליראה עלאה, דהינו שלא יצטרך עוד להתעורר ליראה על־ידי דברים תחתונים שנתלבשה ונפלה בהם היראה מלמעלה, רק יתעורר ליראתו הגדולה מהשכלת לבו לבד, ברוממותו וגדלתו יתברך: