כד פעם אחד נסע למעדוועדווקא, ונתעכב בדרך, ולא הגיע על שבת. והכרח לשבות בכפר האלאווקיוקא סמוך למעדוועדווקא, כי הסוסים נתיגעו ולא היו יכולים לילך. ונתאחר עד שבא סמוך להדלקת נרות ממש לכפר הנ"ל. ואחר-כך כשבא לביתו לכאן ספר לפנינו כל המעשה הזאת באריכות גדול.
ואמר, שבעת שהלכו הסוסים סמוך לערב, והוא היה רוצה שירוצו במהירות גדול, אבל הם לא רצו לילך, ואמר, שהיה דומה כמו שבורחין בחלום, שנדמה להאדם שצריך לברח ואי אפשר לו לברח בשום אפן כידוע בחוש שכך דרך החלום, כך היה לו אז. והיה לו צער גדול מאד שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום. ונדמה לו בשעת נסיעתו כמו שמוליכין את האדם לגיהנם, שאז בודאי הפחד גדול עד אין סוף, כן ממש פחד זה היה עליו מחשש חלול שבת חס ושלום.
ומכלל דבריו הבנתי קצת מלשונו, עצם הפחד של האדם בשעה שמוליכין אותו לגיהנם חס ושלום. ואי אפשר לציר זאת בכתב, כי כפל דבריו פעמים, והפליג מעצם הפחד הגדול והנורא עד אין סוף ואין תכלית שנופל על האדם בעת שמוליכין אותו לגיהנם חס ושלום. וממש פחד זה היה עליו אז, מחמת שהיה מתירא שלא יבוא לידי חלול שבת חס ושלום.
והמעשה הזאת היתה בחרף קדם שבת שירה, ויש בזה ספור שלם. כי עכוב של רבנו ז"ל לא היה דבר ריק, בפרט בעת שנסע על שבת שירה, וכבר היו אנשיו מקבצים שם מכמה עירות והוא היה צריך לומר תורתו הקדושה והנוראה מאד, ולעשות ולתקן מה שהיה עושה ומתקן בתורתו הקדושה ועסקו עם אנשיו.
ואמר, שבכל עת הקבוץ שהוא צריך לומר תורה לפני אנשיו, אזי ממש הרעש והפחד שיש על כלל ישראל בערב יום-כפור לעת ערב בעת שהולכין לבית-הכנסת, ממש פחד ורעש זה נופל עליו באותו השבת או יום-טוב שהוא צריך לומר תורה ברבים.
ואחר הרעש הגדול הזה שכבר היה מוכן לבוא על שבת שירה כדרכו מכמה שנים, ופתאום נתעכב ושבת בכפר הוא ואנשיו שנסעו עמו, ועוד קצת אנשים שכבר באו לקראתו, כלם הכרחו לשבת בכפר הנ"ל. ולא היה להם מה לאכל ולשתות, והכרחו לאכל חלה של דגן ולקדש על החלה. כי לא היה שם כוס לקדש על היין שרף, ואפלו סכין ושום כלי אכילה לא היו להם. והוא ז"ל ספר אחר-כך כל סדר השבת שהיה שם באריכות.
אחר שבת נסע למעדוועדווקע. וביום שני היה חמשה עשר בשבט, ועשו סעודה. וישב אז עם אנשיו ואמר אז התורה שהיה צריך לומר לפניהם. אשרי הזוכה לידע דבר אחד ממה שעבר על רבנו ז"ל בכל פעם, כי בכל מארעותיו היו סודות נוראות נפלאות ועצומות מאד: