כשהאדם מעלים ומסתיר ומקטין את עצמו בענוה ושפלות, אזי השם יתברך כביכול גם־כן מראה עצמו אליו בבחינת ענוה ושפלות, ומצמצם את גאותו וגאונו ומקטין את עצמו כביכול ושוכן עמו בבחינת 'אשכן את דכא'. אבל כשהאדם מתגאה ומתגדל, חס ושלום, אזי השם יתברך גם־כן מראה גאותו וגדלו, אשר מי יוכל לסבל ולקבל כבודו וגאותו יתברך, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו'. ומזה בא חרבן בית המקדש, בעונותינו הרבים (שם ריט).