גַּאֲוָה וַעֲנָוָה - גְּנוּת הַגַּאֲוָה וּמַעֲלַת הָעֲנָוָה

לפעמים היצר הרע רוצה להכניס גאוה, חס ושלום, בלב הצדיק, באשר הוא צדיק מושל ביראתשאלקים, וכביכול רצון השם יתברך בידו, כי מי מושל בי? - צדיק; אזי צריך להשיב אל לבו דבר זה בעצמו ולומר: איך אני מושל כשיש לי גאוה ואין השם יתברך שורה עמי, כמו שאמרו רז"ל (ליקו"מ קז).

אין זה ממדת ענוה להיות שפל ונבזה ולא יהיה בו שום עזות דקדשה, כי אין לאדם חלק בתורה כשאין בו עזות דקדשה לעמד נגד כל הקמים עליו למנע אותו מעבודת השם יתברך, חס ושלום. ועקר מדת הענוה בשלמות הוא, כשהוא במדרגה שיוכל לכתב על עצמו כמו משה רבנו, עליו השלום: "והאיש משה ענו מאד" - זהו מדרגת הענוה בתכלית, וכמו שמצינו באמוראים, שאמר רב יוסף: לא תתני ענוה, דאיכא אנא (שם קמז).

ענוה בלא חכמה אינה כלום. כי בודאי אין זה מעלת הענוה להראות עצמו בכפיפת־ראש בדרך שטות כאלו הוא ענו, כי זהו ענוה פסולה. ועקר שלמות הענוה - כשהוא בחכמה. ועל־ידי פגם לשון הרע של העולם נעשה פרוד בין ענוה לחכמה, ואז אי אפשר להיות ענו בשלמות, אם לא מי שהוא במעלה גדולה מאד במדת הענוה, עד שגם פגם לשון הרע של העולם אינו מזיק לו לענוה שלו (שם קצז).

כשהאדם מעלים ומסתיר ומקטין את עצמו בענוה ושפלות, אזי השם יתברך כביכול גם־כן מראה עצמו אליו בבחינת ענוה ושפלות, ומצמצם את גאותו וגאונו ומקטין את עצמו כביכול ושוכן עמו בבחינת 'אשכן את דכא'. אבל כשהאדם מתגאה ומתגדל, חס ושלום, אזי השם יתברך גם־כן מראה גאותו וגדלו, אשר מי יוכל לסבל ולקבל כבודו וגאותו יתברך, כי הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו'. ומזה בא חרבן בית המקדש, בעונותינו הרבים (שם ריט).

יש אחד שהוא ענו, ואין הענוה בלב או באיזה איבר משאר האיברים. ועקר שלמות הענוה הוא, שיהיה ענו בתכלית בכל האיברים, שלבו וכל איבריו יהיו בבחינת ענוה בתכלית הבטול.

על ידי שפלות זוכין לאמונה (ספר־המדות).

דרך הענו, שבכל מה שמשבחין ומגדלין אותו יותר, הוא בא בעניוות ובקטנות יותר, בבחינת "במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו" (סיפומע"ש).