נִיסָן וּפֶסַח וּסְפִירָה וְשָׁבוּעוֹת

המחשבות זרות והרהורים רעים הם בחינת סטרא דמותא, בחינת חמץ. וכשהמחשבות זרות הנ"ל רודפים אחר המח לכנס בו, והאדם גוער בהם ועושה מצה ומריבה עמהם ואינו מניח אותם לכנס לתוך המח, על־ידי־זה נצול מבחינת סטרא דמותא, וזוכה לקבל מחין גדולים, שהם בחינת מצה, בחינת חיים [וממילא מובן, שמצות בעור חמץ ואכילת מצה בפסח מסגל לזכות לכל הנ"ל].

המחלקת שיש בין הצדיקים השלמים הוא גם־כן רק בשביל זה, בכדי לגרש סטרין אחרנין דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. ועל־כן זה המחלקת שביניהם הוא בחינת מצה הנ"ל (לקו"מ סי' ה).

הדבור הוא התגלות הדעת, כמו שכתוב: "מפיו דעת ותבונה". ובמצרים שהיה הדעת בגלות, היה גם הדבור בגלות; וכשיצאו ממצרים, שיצא הדעת מהגלות, יצא ונפתח גם הדבור - אז נתפשט נאמנותו יתברך ונכר שהוא נאמן, מבטיח ועשה חסד לאוהביו וכו', כי החסד ורחמים תלוי בדעת (שם).

השלום תלוי בדעת, ומחלקת הוא הפך הדעת. אך יש מחלקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד, יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלקת הוא אהבה ושלום גדול, בבחינת "את והב בסופה", כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ובמצרים, שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל. אך אחר־כך, כשנגאלו ממצרים על־ ידי משה, שהוא בחינת דעת, אז זכו לזה הדעת הגדול של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא באמת תכלית השלום. וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי 'מצה' הוא מלשון מחלקת ומריבה, הינו בחינת המחין והדעת של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת שלום. ועל־כן היא בבחינת אכילת מן, שהוא בחינת דעת (עיין פנים). ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל כי מצה הוא אסותא, כי שלום הוא רפואה (שם סי' נו).

בראש־חדש היה גמר הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים (הינו של מלכי ישראל בזמן שלותם של ישראל) ושל כל הממנים והראשים. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל, שניסן ראש־השנה למלכים (שם סי' ה).

"צדקה תציל ממות" - ראשיש תבות מצת (שם סי' רא).

[אמר המעתיק: נראה מזה שצדקה מסגל להנצל בפסח מאסור חמץ, שהוא סטרא דמותא (עין מאמר 'בחצצרות', סימן ה), ולזכות לקדשת אכילת מצה בשלמות. ומזה מובן קצת מה שנתיסד מקדמונים ומדברי רבותינו ז"ל לתן מעות חטים לעניים קדם פסח.]

קריעת ים־סוף הוא בבחינת התפלה שבבחינת דין שמתפלל הבעל־כח הגדול, שעל־ידי־זה מכרחת הסטרא־אחרא להקיא ולהוציא מבטנה וקרבה כל הקדשות שבלעה, אף גם מכרחת להקיא ולהוציא עצמות חיותה ממש, שעל־ידי־זה נעשין גרים ונתרבה ונתגדל כבודו יתברך, ובא על־ידי־זה התפשטות הנבואה בעולם, שעל־ידי־זה נתברר המדמה, וזוכין לאמונה שלמה ולבחינת ההנהגה של השגחה ונפלאות, ולבחינת השיר שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח).

ניסן - ראש־השנה למלכים, ואז ממנין כל המלכים למעלה. ועל־כן אז הזמן להתחנן ולבקש מלפניו יתברך שיתן לנו מלך ומנהיג רועה נאמן, שיהיה בבחינת משה רבנו, עליו השלום, שיוכל להאיר בנו ידיעה והשגה כזאת, עד שנזכה להשיג ולדעת את התכלית האמת על־ידי כל מפעלות ה' אשר ברא בזה העולם השפל, שבשביל זה נברא הכל (שם לט).

פסח הוא בחינת ימין, ובימין הזה מעבירין החשך מהעינים, ואז עיניהם רואות נפלאות, ונפלאות אלו הם בעצמם גם־כן בחינת פסח. גם פסח הוא 'פה סח', בחינת "תורת אמת היתה בפיהו". ואור העינים הנ"ל מעוררין הגאלה התלויה בלב, בבחינת "כי יום נקם בלבי", הינו שמעוררין היום נקם שבלב לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע שנשאר לו מנעוריו. ושאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה, שזה בחינת "חלק לבם" (עיין פנים). וכשמבטלין השאור והחמץ שבלב הנ"ל, אז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא, ומים רבים, שהם אהבות ויראות חיצוניות, אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת, בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'". וכל זה זוכין על־ידי תקון הברית, שעל־ידו זוכין לשלמות התפלה ולצמיחת קרן משיח בן דוד (שם סי' פג).

עקר בחינת יציאות מצרים הוא שיצא הדבור מהגלות. וזה בחינת פסח - פה סח, כידוע. ועקר הפרנסה והאכילה נמשך מבחינת זה הדבור. וזה טעם מנהג הפיכת השלחן בשבת הגדול - עין פנים (שיחות הר"ן סי' פח).

השיר של 'אקדמות' עם הנגון שלו הוא דבר נפלא וחדוש גדול, והוא שיר של חשק - עין פנים.

עקר גלות מצרים היה לתקן פגם הדבור שפגמו דור הפלגה וכו' (שם סי' רנד).