ח

עקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם 'אני', הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד. והנה הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אך מחמת עזות הגוף בתאוותיו, על כן הנשמה שהיא עצם האדם רחוקה מבשרו וגופו, ואינה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להאיר בו ולהודיע לו מההשגות שלה, שזה היה טובה גדולה גם להנשמה כמבאר בפנים. וכן בכלליות בני אדם יש בחינת עצם ובשר, הינו הצדיק הדור החכם האמת שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, על כן הוא בחינת עצם והם נגדו בחינת בשר. ומחמת העזות דסטרא אחרא שיש בפרט ובכלל, על כן החכם האמת רחוק מהם ואינו יכול להאיר בהם להודיע להם מהשגות הנפלאות שלו.

ועל־ידי קולות דקדשה הן קול אנחה הן קול צעקה וכו', שכלם הם בחינת עזות דקדשה (עין עזות אות ב)., על־ידי־זה נשבר העזות דסטרא אחרא שהוא עזות הגוף, ואז הנשמה שהיא בחינת עצם האדם, מתקרבת ומתדבקת להגוף שהוא בחינת בשר ומאירה בו, וזה בחינת מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. וכן כשהעם דבקים בהחכם האמת כמו בשר הגוף בעצם האדם, אז הם שומעים הקול אנחה הינו קולו של החכם ושוברת גופם, ועל־ידי־זה יוכל לסמך ולהתקרב אליהם ולהודיע להם מההשגות שלו.

אך לפעמים הגוף רחוק כל כך מהנשמה עד שאינו בבחינת בשר להעצם, ואז אפלו כשמתאנח וצועק וכו' אינו שומע הקול בעצמו רק קול הברה, ואינו זוכה לשבר עזות גופו על־ידי־זה, וכן אם אין העם דבקים להחכם כמו בחינת בשר להעצם, אזי אפלו כשמתאנח החכם אינם שומעים קולו כלל רק קול הברה, ואינו נשבר ונתבטל עזותם על־ידי־זה. על כן צריכין לזה בחינת שמוש, הינו על־ידי שמשמש הגוף להנשמה במצוות מעשיות, על־ידי־זה נעשה הגוף בבחינת בשר להנשמה שהוא העצם, וכן על־ידי שמשמשין את החכם נעשין בבחינת בשר להחכם, ואז זוכין לשמע הקול דקדשה עד שעל־ידי־זה נתבטל העזות דסטרא אחרא, ועל־ידי־זה זוכין לבא לשלמות האמונה, שהוא כלליות הקדשה שמקבלין מהצדיקי הדור האמתיים (שם).