עקר עבודת ישראל הוא לאקמא שכינתא מעפרא, ולהוציא השכינה כביכול מגלותה כידוע. אך אי אפשר להוציא אותה, כי אם על־ידי שיבחר לו האדם מקום מיחד שיהיה יושב שם בכל יום, ובכל זמן שיהיה לו פנאי יהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותה, ובודאי מה טוב היה שיהיה רגיל בתעניות, אך מחמת שתענית הוא דבר קשה, בפרט בדורות הללו החלושי כח, על־כן העקר לבחר לו מקום מיחד שיהיה יושב ומתגעגע ומשתוקק ונכסף ומצפה בכל יום ובכל עת להוציא השכינה, שהוא שרש קדשת נפשות ישראל מגלותה, וימעט בתאוות אכילה כל מה דאפשר בפרט בשתיות היין בכדי שלא יבוא לידי שינה, הינו כי על־ידי תאות אכילה ושתיה, על־ ידי זה אובד את פניו שהוא בחינת השכל והחיות דקדשה ונופל למחין דקטנות שהוא בחינת שינה (מעשה ראשונה שבסיפורי מעשיות. ועיין בהקדמה שניה של הסיפורי מעשיות, ובלקוטי מוהר"ן חלק א' במאמר חדי רבי שמעון).