כשעוסק לעורר בני־אדם, הוא צריך לשמר עצמו מתלמידים שאינם הגונים, ולזה צריך שיהיה למודו ללמד וללמד לשמר ולעשות. דהינו שעל־ידי למודו עם תלמידו, יהיה כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאן לדברי תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכשלומד בכונה זאת, אזי השם יתברך שומר אותו שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו. וכשעוסק לעורר על־ידי ספורי מעשיות, צריך שיהיה שיחתו וספוריו גם כן בבחינת הלמוד הנ"ל, דהינו ללמד וללמד לשמר ולעשות וכנ"ל, ועל־ידי זה הוא נשמר מן תלמידים שאינם הגונים, כי הכל נשכח מהם כנ"ל.