תּוֹכֵחָה

כמו שכשאחד רחוק מאד מחברו, ואי אפשר לו לדבר אליו שישמע, על־כן הוא צריך לכתב לו כתב ולשלח אליו למקומו למרחוק, כמו כן הצדיק האמת, שעוסק בתקון כל העולם להוכיחם לעוררם בתשובה ולהחזירם למוטב, בבחינת לתקן עולם במלכות שדי להפנות אליך כל רשעי ארץ וכו', על־כן מלבד מה שמשתדל ועוסק עם מקרביו, לדבר על לבם להחזירם למוטב ולהביאם לתכלית שלמות תקונם, אבל עדין יש נפשות הרבה שהם רחוקים ממנו ברחוק מקום וברחוק מדרגות הרבה מאד, עד שאי־אפשר לו לדבר עמהם כלל, בפרט העובדי כוכבים ומזלות שרחוקים מאד מקדשת ישראל, ואיך אפשר לו לדבר עמהם ולקרבם ולהביאם לאמונת ישראל, על־כן הוא צריך לכתב להם מכתב, וזה נעשה על־ידי צדקה, שעל־ידי זה נעשה בחינת אויר הנח והזך. ואזי כשמדבר הצדיק האמת דבוריו הקדושים, דבורים של אמונה ובטול הכפירות והעבודה זרה, אז אלו הדבורים הולכים ונשמעים למרחוק, עד שנכתבים גם בספריהם של העובדי כוכבים מדינה ומדינה ככתבה, ואזי מוצאים העובדי כוכבים ומזלות בספריהם בעצמם היפך אמונתם, עד שבאים ומתגיירים, כמו שמצינו כמה גרים שנתגיירו מחמת ענינים כאלו כידוע. וזה בא מחמת הטוב הכבוש תחת ידם, והטוב הזה היא מבחינת חלקי נשמות ישראל, רק שהוא כבוש תחת ידם בגלות גדול זה זמן כביר, עד ששכח כבר מעלתו, ויש בזה כמה וכמה בחינות, כמבאר בפנים. ועל־ידי זה הדבור הקדוש שנכתב בספריהם, אזי זה הטוב שכבוש שם מוצא אותו בספריהם, ואזי נזכר זה הטוב את מעלתו איך שהוא ממקום קדוש ועליון מאד שהוא למעלה מכל העולמות, ואיך שהוא גם כן מנשמות ישראל הקדושות שעלו במחשבה תחלה, והשם יתברך כביכול נמלך ונתיעץ עם נשמותיהם בשעת בריאת העולם, וכל העולמות נבראו רק בשבילם, ועכשו הוא כבוש בגולה כל־כך, עד שהולך לכליון והפסד גמור חס־ושלום, ועל־ידי זה מרחם על עצמו מאד ונתעורר לשוב לשרשו. אך מחמת שזה הטוב כבר נקשר ונתפס מאד אצלם בקשרי קשרים, על־כן כשמתחיל הטוב לחזר, אזי הוא מושך ותולש עמו עוד מעצמיות שלהם ממש, וזהו בחינת הגרים. אך לפעמים כשהם רואים שהטוב משתוקק מאד וממשיך עצמו בכל כחו ורוצה לחזר למקומו לשרש קדשתו, אזי הם מתגברים עליו ביותר ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, הינו שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם, ואזי יוצא הטוב בזרע הילודים, ונעשין בעלי תשובה וגרים. והגם שדברנו עד עתה מענין הטוב הכבוש בין העובדי כוכבים ממש ומענין התקרבות הגרים, אך כל זה נעשה בפרטיות גם בין ישראל בעצמן, כשלפעמים הטוב נכבש בגולה כל־כך, בין הסטרא אחרא והתאוות ודעות נפסדות ובלבולי אמונה חס־ושלום, עד שנתרחק כל־כך עד שכמעט שוכח את מעלתו לגמרי אדרבה וכו', עד שגם הצדיק בעצמו אי־אפשר לו כמעט לדבר עמו, ואזי מכרח הצדיק לשלח לו מכתב למקומו הרחוק והמגשם והמזהם מאד. וכשפנימיות שרש נקדתו הטובה המשרשת בו מצד שרש נשמתו, רואה את הדבורים הקדושים של הצדיק, אזי הוא זוכר את מעלתו בשרשו, ומרחם על עצמו מאד ומתחיל להתגעגע ולהשתוקק ולנתק עצמו מגלותו הגדול אשר כבוש שם זה זמן כביר, ורוצה לחזר ולשוב לשרש קדשתו, עד שעל־ידי זה הוא מושך ומנתק גם מעצם הרע ממש, ומתקרבים על־ידי זה הרחוקים ביותר מקדשת ישראל, שזה בחינת התקרבות הגרים. ולפעמים יוצא הטוב על־ידי זרע הילודים, שזה בחינת הרשעים הגדולים שיצאו מזרעם צדיקים גדולים ונוראים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מבני בניו של סנחריב וכו', וכן מבני בניו של המן וכו', בפרט בין ישראל בעצמן, בבחינת מי יתן טהור מטמא. והכל בכח הכתב הקדוש של הצדיקי אמת הנ"ל. וזהו בחינת ה' יספר בכתב עמים, הינו הדבורים הקדושים של הצדיקים הנכתבים גם בספריהם. וזה שסים זה ילד שם סלה, הינו שעל־ידי זה יוצא הטוב על־כל־פנים בזרע הילודים.

על־ידי שמכלכל דבריו במשפט, על־ידי זה יכול ללמד לתלמידיו חכמתו ולא יזיק להם, כי עקר הלמוד תלוי בזה שיכלכל דבריו במשפט, כשם שאמרו רבותינו ז"ל: חכמים הזהרו בדבריכם וכו', וישתו התלמידים הבאים וכו'.

מי שמשתדל לקרב בני אדם להשם יתברך, שזה עקר הגדלת כבודו יתברך, על ידי זה נתגדל שמו ונפשו של זה המשתדל, עד שכל הנפשות תאבים להכלל בנפשו ושמו.

הצדיק האמת העוסק לעורר בני אדם משנתם, וזה על־ידי שחוזר ומגלה ומראה להם הפנים דקדשה שנסתלק מהם בשעת שינה, הוא צריך להלביש דיקא את הפנים מטעמים המבארים בפנים. ויש בזה כמה בחינות, כי יש שבעים פנים לתורה, ולפעמים אי־אפשר לגלות לו אור הפנים של תורה כמו שהוא, וצריך להלבישו בדברי תורה נמוכים וקטנים ממנו, ולפעמים הוא צריך להלביש הפנים לתורה בספורי מעשיות דוקא. ולפעמים מלביש לו הפנים שלו. ויש שאי־אפשר לעורר בפנים שלו, וצריך להראות לו פנים גבה ולהלביש אותו בדברי תורה קטנים ופשוטים קצת, או בספורי מעשיות עד שמעוררו על־ידי זה. ולפעמים יש אחד שנפל מכל השבעים פנים לתורה, עד שאי־אפשר לעוררו בשום פנים, כי אם על־ידי ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שהם בחינת עתיק בחינת זקן בחינת הדרת פנים, שכל השבעים פנים מקבלים חיות והדור משם.

כשעוסק לעורר בני־אדם, הוא צריך לשמר עצמו מתלמידים שאינם הגונים, ולזה צריך שיהיה למודו ללמד וללמד לשמר ולעשות. דהינו שעל־ידי למודו עם תלמידו, יהיה כאלו עשאו לחברו וכאלו עשאן לדברי תורה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכשלומד בכונה זאת, אזי השם יתברך שומר אותו שלא יהיו דבריו נכתבין בכח הזכרון של התלמיד שאינו הגון, רק יהיו נשכחין ממנו. וכשעוסק לעורר על־ידי ספורי מעשיות, צריך שיהיה שיחתו וספוריו גם כן בבחינת הלמוד הנ"ל, דהינו ללמד וללמד לשמר ולעשות וכנ"ל, ועל־ידי זה הוא נשמר מן תלמידים שאינם הגונים, כי הכל נשכח מהם כנ"ל.

מי שמצדיק הרבים, הינו שמקרב בני אדם לעבודת ה', או שדן אותם לכף זכות, שגם זה נקרא מצדיק הרבים, על־ידי זה זוכה לקבל חמימות והתלהבות דקדשה מלמעלה, ויכול להוריד ולהמשיך חמימות והתלהבות לאחרים גם־כן, שזה בחינת ומצדיקי הרבים ככוכבים, עין פנים. אבל מי שאינו מקבל החמימות מלמעלה, אז אף שמביא חמימות לאחר הוא רק לפי שעה והוא עצמו מתקרר, כמו הברזל המלבן שמשליכין למים, שהברזל עצמו מתקרר וגם המים שמתחממין הוא רק לפי שעה.

זה העוסק לקרב בני אדם לעבודת ה', אף על פי שבאמת בודאי העקר להשתדל שיתקרבו אנשים גדולים אנשי שם, דהינו חכמים ועשירים ומיחסים, כי אנשים כאלו יש להם מעלה יתרה וגבוהה גם מצד נשמתם, וגם כי כשזוכין לקרב אנשים כאלו, אזי הקטנים במעלה מתקרבים ממילא כמובן וכמבאר מזה במקום אחר, אך אף על פי כן מחמת שהבעל־דבר מתגבר על זה מאד, והעקר על התקרבות הגדולים, ומזמין על זה כמה וכמה מניעות, על כן גם זה הצדיק האמת המתחיל לעסק בזה לקרב בני אדם לעבודת ה', מכרח גם כן בהתחלה ראשונה לעסק תחלה עם הקטנים במעלה, דהינו עם העניים וכיוצא, לדבר על לבם לעוררם להשם יתברך, ולהסביר להם היטב שאין שום תכלית מכל העולם כלו, רק לעסק בעבודת השם כל ימי חייו, וכיוצא בדברים כאלה, עד שנכנסין דבריו באזניהם, ונתרצין בכל לבבם ובכל נפשם להתחבר עמו, ואז הוא לוקח אותם ומוליכם למקומו שהוא חוץ לישוב. (הינו כי בודאי כל מחשבותיו ודבוריו וכל הנהגותיו בודאי רחוק מאד מהרגל הנהגת רב הישוב, אשר רב מעשיהם תהו ורודפים אחר המותרות וטרודים תמיד בהבלי הזמן. ומי שרוצה להיות באמת מאנשי הצדיק, שהוא בחינת הבעל תפלה הכשר המבאר בפנים, בודאי צריך לפנות ערפו לגמרי מהבלי הישוב, ולהסתפק עצמו במה שיש לו, בפרט על בגדים ומלבושים לא יקפיד כלל, וכן כל כיוצא בזה כמובן בפנים). ואחר־כך כשאלו המקרבים זוכים לקבל דבריו באמת, ועוסקים רק בתפלות ותחנונים ותעניתים וכו', עד שנמצאים גם ביניהם איזה אנשים, שהם ראויים כבר גם־כן לקרב בני־אדם לעבודת השם יתברך, אז נותן להם הצדיק רשות לכנס גם־כן בהישוב ולעסק בענין זה, עד שנתרבה ונתגדל הקבוץ של הצדיק הנ"ל, ועושה רשם גדול בעולם (סיפורי מעשיות סימן יב מעשה הבעל תפילה ובהשיחות).

זה הצדיק שהוא בחינת הבעל תפלה שעוסק לקרב בני אדם לעבודת ה', הוא מתנהג בזה בחכמה גדולה, ומשנה ומחליף עצמו אצל כל אחד ואחד בשנוי אחר. אצל זה נדמה כעני, ואצל זה נדמה כסוחר, וכן כל כיוצא בזה. וכן כשהוא רואה כשהוא מדבר עם אחד ואינו יכול לפעל אצלו כונתו הטובה, דהינו להתקרב להשם יתברך, שבאמת רק כל זה עקר כונתו כשהוא מדבר עם בני אדם, אך אף על פי כן כשהוא מבין שאינו יכול לפעל אצלם כונתם הטובה, אזי הוא מעקם דעתם ומסבב עמהם בדבורים אחרים, עד שאינם מבינים כלל שזה כונת דבריו לעורר אותם ולקרבם להשם יתברך. וכל כך מכרח הצדיק לעשות תוכחה1ת בחכמה ובתחבולות גדולות, בכדי להעלים עצמו בתחלת דבריו שלא יכירו אותו שזה הוא, כי אז אפשר שלא יכנסו דבריו כלל באזני השומע, ולא יאבה לדבר עמו ולשמע דבריו כלל, מחמת גדל תקף התגברות הארס הרע המשרש בלב כמה בני־אדם, עד שעל־ידי זה תכף כשמתחילין לדבר עמם ולקרבם אל הטוב, אזי מתעורר הרע חס־ושלום לעמת זה, עד שעל־ידי זה לא די שאינם שומעים לדבריו הנעימים, אף גם לפעמים מתעוררים כנגדו בשנאה ובמלחמה גדולה, וכמובן גם בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ובשביל זה מכרח הצדיק לשנות עצמו ולהעלים כונתו הטובה בכל פעם כנ"ל.

ענין זה של ההשתדלות עם בני־אדם לקרבם להשם יתברך, וכן להצדיק האמת, צריכין בזה התחזקות גדול. כי לפעמים הוא מרבה לדבר על לבם בזה ורואה שאינו פועל כלל אצלם, אף על פי כן אסור לו ליאש אותם, וצריך להשתדל עמהם עוד הפעם, וכמו שראינו אצל הבעל תפלה שעסק לדבר הרבה עם אנשי המדינה שנתעו מאד בתאוות ממון ולא פעל אצלם כלום, אף על פי כן ישב עצמו אחר כך שילך עוד הפעם לדבר עמהם. אחר כך כשהשיב לו כל אחד מהשומרים, ויותר מזה מה אני יכול לעשות נגד כל המדינה, הלא אני רק יחיד בעלמא. שמתשובה זו היה נראה כאלו התחילו על־כל־פנים להסתפק קצת ולנטות דעתם אליו מאד, היה הדבר הזה לנחמה אצל הבעל תפלה, אף על פי שעדין היו רחוקים מאד מאמתת הדעה שרצה להכניס בהם הבעל תפלה. בפרט אחר־כך כשהרבה גם הממנה על האוצרות, להוכיח אותם ולדבר על לבם, והם אמרו אדרבא, אם הוא כדעתכם הוציאו נא אותנו מטעותינו, אף על פי שבאמת היו אוחזין עדין בשטות דעתם בחזקה, אף על פי כן דברים האלו בעלמא היה להם גם כן לנחמה.

מאד מאד צריכין ליזהר לעסק ולהשתדל בזה לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך, אשר אין דבר גדול מזה כמובא בזהר הקדוש זכאה מאן דאחיד בידא דחייביא וכו'. וכדאי לדבר עמהם שיחות חלין מעסקי העולם, אולי יצמח ויתגלגל על־ידי זה לבוא לדבורים אמתיים שיעוררו אותם להשם יתברך, ואפלו אם לא יפעלו אצלם כי אם תנועה בעלמא, שיכנס בהם הרהור תשובה, או איזה התעוררות לפי שעה, גם כן טוב מאד, מכל שכן שיכול להיות ברבות הימים, כשידבר עמהם ויחזר וידבר, אולי יזכה לעוררם באמת ולקרבם להשם יתברך. ומי שהוא מתעצל ומתרשל ואינו עוסק בזה, הוא בחינת עץ יבש שאינו עושה פרי, מאחר שאינו מוליד נפשות שיתקרבו להשם יתברך על ידו, והעקר להשתדל בכל עז לקרב אנשים גדולים במעלה לומדים ומיחסים ועשירים וכו', ואז הקטנים במעלה טפלים אליהם ומתקרבים ממילא. גם העקר להשתדל עם בני הנעורים, כי אותם בקל יותר להשיבם להשם יתברך באמת יותר מהזקנים, אך אף על פי כן ישתדל לדבר גם עם הזקנים, כי גם הם יכולים לזכות להתקרב להשם יתברך, אם ירצו באמת.

לפעמים כדאי שיסעו נסיעות בשביל זה, כדי לדבר עם בני אדם מהתכלית האמת הנ"ל.