תְּפִלָּה

אי־אפשר לזכות לתפלה, כי אם על־ידי למוד התורה כמו שכתוב: מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה.

עקר התפלה על־ידי יראה, כי התפלה במקום קרבן, ובקרבן נאמר: כל אשר בו מום לא יקרב, וכשאין בו מום, דהינו על־ידי היראה, שעל־ידי זה זוכה לשלמות, הינו שיהיה שלום בעצמיו, ושיהיה שלום בין גופו ונפשו, אזי יקרב לעבד עבודתו תמה, ואז יכול להתפלל בשלמות, ועל־ידי התפלה זוכה לשלום הכללי, הינו שלמות העולמות, כי על שם זה תפלה נקראת קרבן, על שם קרוב העולמות לשלמותן, שזה בחינת שלום הכללי שלום בכל העולמות, וזה שמסיימין התפלה בשלום.

על־ידי תפלה בשלמות, שעל ידי זה נמשך שלום הכללי, ועל־ידי זה כל הבריות מרחמין אחד על חברו ויש שלום ביניהם, על־ידי זה השם יתברך מרחם על כלם, בבחינת ורחמיו על כל מעשיו.

יש יסורים שבאים על האדם מבחינת דינא קדישא, שזה בחינת יסורין של אהבה בחינת את אשר יאהב ה' יוכיח, שזה בחינת ההתרחקות שהוא התחלת ההתקרבות, ויש יסורים שבאים מבחינת דינא דמסאבא חס ושלום, וסימן שידע האדם אם הוא בבחינת דינא דמסאבא או בבחינת דינא קדישא, סימן לדבר תפלה. כשאין בו בטול תפלה ידע שהיסורים הם מבחינת דינא קדישא, בחינת יסורין של אהבה.

התפלה הוא בחינת פנים, ובטול תפלה הוא בחינת הסתרת פנים חס־ושלום, בבחינת הסתרת פניך הייתי נבהל.

ענין המחשבות זרות הבאים בשעת התפלה, בפרט אצל האדם הצדיק שרוצה להתפלל בדבקות גדול, הם מהניצוצות הקדושים שנפלו בשעת שבירת כלים, והמחשבות זרות הם אצל כל אחד ואחד, מעין אותה המדה ומדרגה שהוא עומד בה עתה. והצדיק צריך לידע מאיזה עולם ומאיזה מדה היא זאת המחשבה זרה, וגם צריך לידע במה להעלותה לאותו עולם והמדה שהוא בה עתה. אך לפעמים הצדיק רוצה להעלותה ואינו יכול, זה מחמת כי זאת המחשבה הוא מבחינת מדרגה עליונה שלא בא עדין הצדיק למדרגה זו, ועל כן אי אפשר לו להעלותה. אך מאין בא זאת שתבוא לו מחשבה זרה קדם זמנה, זה מחמת כי כשיש מחלקת על איזה צדיק, אזי נופל מחשבה זרה מעין אותו המחלקת לצדיק אחר, ומחמת שהצדיק רוצה להעלותה, אף על פי שאינו מעלה אותה, משבר בכח הרצון כל בעלי המחלקת.

צריך האדם להתחזק בתפלה, בין שיזכה להתפלל בדבקות, ואפלו בשעת שאינו זוכה להתפלל בדבקות, ואין תפלתו שגורה בפיו חס־ושלום, אף על פי כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כחו וכונתו, כי בעת שיזכה להתפלל בדבקות, ותהיה תפלתו שגורה בפיו כראוי, אזי יעלו כל התפלות עם התפלה ההיא שהתפלל כראוי.

כל אחד יזהר בתפלתו שיתפלל באפן שיוכל לעורר ולהמשיך שפע בעולם. וזה תלוי ביראה, כי כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין. ויש שני מיני יראה, הינו כי יש יראה עליונה שבאה לאדם לפעמים מתי שתרצה, ועל יראה כזו אין שכר. ויש יראה שבאה לאדם מכח האדם עצמו, ויראה זו היא בבחינת צדיק מושל ביראת אלקים, ועל־ידי יראה כזו תפלתו נשמעת ויורד שפע בעולם, ונתגלה ונתגדל מלכותו יתברך.

כל השבחים ותארים שאנו מדמין אותו יתברך הם בבחינת המדמה, כי בפנימיות השכל הוא יתברך מפשט לגמרי מכל השבחים והתארים. ועל־כן כשאין המדמה מברר ומתקן, אזי אין יודעין כלל לתאר אותו יתברך כביכול בשבחים ותארים, רק כשהמדמה מברר ומתקן, אז יכולים לסדר שבחים ותארים אליו יתברך, כי כל השבחים התארים הם בבחינת המדמה כנ"ל.

התפלה משנה הטבע, ונתבטלין החכמות והחקירות שהם הולכים על־ פי הטבע, ונכנע על־ידי זה בחינת עמלק, שהוא בחינת דעת הפילוסופים תטו והמחקרים האומרים שעקר השגת התכלית הוא על־ידי פילוסופיא וחקירות, ואז זוכין להשיג התכלית האמת, הינו שזוכין שתהיה התפלה נכללת באחדותו יתברך, בבחינת הוא תהלתך והוא אלקיך, שזהו עקר התכלית באמת.

כל מה שהשם יתברך מביא על האדם אפלו חלי קשה ויסורין קשים רחמנא לצלן, הכל הוא רק מצד רחמנותו יתברך, רק שאין אנו מבינים הרחמנות שלו, וגם אין אנו יכולין לקבל ולסבל אותו הרחמנות. על כן צריכין לבקש ולהתפלל לפניו יתברך, שימתיק מעלינו כל הדינים וימשיך עלינו רחמים גדולים, וימסר כביכול את הרחמנות בידינו, הינו שיהיה הרחמנות כפי מה שאנו גם־כן מבינים, שזה בחינת שהרחמנות בידינו, שאנחנו בעצמנו נרחם עלינו, ואצלינו הרחמנות בפשיטות להתרפא מן החלי וכיוצא בזה.

אפלו מי שלומד ספרי קבלה וכתבי האר"י ז"ל ויודע כונת הסודות שבתפלה, אף על פי כן לאו כל אדם זוכה לזה להתפלל עם כונות, ועל־כן העקר לכון פרוש המלות כפשוטו. ועקר התפלה הוא דבקות להשם יתברך, ועל־ידי התפלה שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר, ומכונין פרוש המלות כפשוטו בכונה אמתיות כראוי, על ידי זה בעצמו מתקרבין ומתדבקין בו יתברך. ואצל הצדיקי אמת הגדולים במעלה, אצלם כל הכונות של הארי ז"ל וכו' הם פרוש המלות, שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות.

כמו שאנו רואין שאצל הגר שנתגיר הוא זכיה גדולה אצלו כשזוכה לומר תיבות התפלה לבד, אף על פי שאינו יודע לכון בהם, כמו כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו, על אשר על כל פנים הוא זוכה לומר תיבות התפלה, ועל־ ידי זה בעצמו יכול לזכות אחר כך לכון בתפלה להתפלל בחשק והתלהבות כראוי. גם צריכין שלא לבלבל דעתו בתחלה במה שרוצה להתפלל כל התפלה כלה בכונה, כי דבר זה יהיה קשה וכבד עליו, ועל־ידי זה יתבלבל כל תפלתו. רק יתאמץ בכל פעם לומר מעט מעט בכונה, כי מעט יכולין להתפלל בכונה, ואחר־כך עוד מעט וכו', הינו שבתחלה ישתדל בכל כחו להתפלל בכונה עד ברוך שאמר, ואחר שמגיע לשם ישתדל להתפלל בכונה עוד איזה חלק מהתפלה, וכן להלן.

לענין המחשבות זרות שבתפלה, צריכין לידע כי כל מחשבה ומחשבה הוא קומה שלמה, וכשאדם עומד ומתפלל כסדר ואינו משגיח על המחשבות זרות, ועל־ידי זה הוא מנצח אותם ומעבירם ממנו, ואזי בדרך הלוכו במפלתו הוא מפיל אותם. וקצת מהם הורג אותם לגמרי, ויש שחותך מהם אברים אברים, לזה חותך יד ולזה חותך רגל וכיוצא בזה, והוא ממש כגבור העובר והולך במלחמה, ובדרך ת הלוכו הוא מכניע ומפיל את שונאיו במה שיוכל.

עקר אמירת תהלים: לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור. כי תהלים נאמר בשביל כלל ישראל ובשביל כל אחד ואחד בפרט, וכל אדם, כל מלחמות היצר שיש עליו, וכל מה שנעשה עמו, הכל מבאר ומפרש בתהלים, כי כל ספר תהלים נאמר ונתיסד רק על מלחמת היצר הרע וחיילותיו, שהם עקר האויבים והשונאים של האדם, ועל זה בקש דוד, שיצילהו השם יתברך מהם. וכמו כן כל אדם צריך לפרש כל זה על עצמו. ואפלו הפסוקים שדוד המלך עליו השלום משבח את עצמו, כגון שמרה נפשי כי חסיד אני וכיוצא בזה, גם זה צריכין לפרש על עצמו, כי באמת צריכין לדון את עצמו לכף זכות, ולמצא בעצמו איזה נקדות טובות, בכדי להתחזק על־ידי זה בעבודת ה'.

מה שהאדם נתלהב לפעמים בתוך תפלתו, ומתחיל להתפלל בהתלהבות וחשק גדול ותפלתו שגורה בפיו, זהו אור השם יתברך בעצמו כביכול, שנתלבש בו וקורא אותו לעבודתו יתברך, שזה בחינת הוא תהלתך והוא אלהיך. ולפעמים האדם מתפלל לפני השם יתברך, והשם יתברך כביכול מסתלק ומתרחק מן האדם חס־ושלום, הוא צריך גם כן להתחזק בתפלה, ולזרק ולהשליך כביכול התפלות אחריו יתברך.

כשהאדם מתפלל בכונה, שמקשר המחשבה אל הדבור ומטה אזנו היטב, ושומע מה הוא מדבר, אזי כל הכחות שלו נמשכין ונכנסין ממילא לתוך התפלה, וזוכה להתפלל בכח גדול, אף על פי שאינו מכריח עצמו לזה. כי כל הכחות מצפין ומסתכלין תמיד על זה שימשכו ויכנסו לתוך דבורים קדושים.

לפעמים הוא טובה גדולה מה שבאים עליו מחשבות זרות ופניות בשעת התפלה, מאחר שבוחן לבות הוא יודע שפנימיות כונתו ומחשבתו הוא רק לה' לבדו.

על כל דבר קטן וגדול שחסר לו להאדם צריכין להתפלל להשם יתברך שימלא לו חסרונו, אף על פי שבודאי העקר להתפלל על העקר, דהינו על עבודת השם יתברך לזכות להתקרב אליו יתברך, אף על פי כן גם על זה צריכין להתפלל. ומי שאינו מתנהג כך, אף על פי שהשם יתברך נותן בגדים ופרנסה וכל הצטרכות חיותו, אבל כח חיותו הוא כמו בהמה, שגם כן השם יתברך נותן לה לחמה וכו'. כי האדם צריך להמשיך כל חיותו והצטרכותו מהשם יתברך, על־ידי תפלה ותחנונים דוקא.

צריכין ליזהר מאד שלא לשתות קאווע וכיוצא בזה קדם התפלה.

כמו שהקול מעורר הכונה, כן להפך הכונה מעורר הקול, שכשמתפלל תיז בכונה ומכניע כל לבו ומחשבתו בתוך דבורי התפלה, אזי ממילא נתעורר קולו להתפלל בקול כראוי.

אפלו אם האדם הוא כמו שהוא, אף על פי כן יחזק ויאמץ את לבבו להתפלל להשם יתברך, ויחשב בלבו הלא אם הוא רחוק באמת כל כך מהשם יתברך, בודאי צריך להתחזק ביותר להתפלל להשם יתברך, ולבטח בחסדי ה' שישמע ויקבל גם את תפלתו, כי אדרבא דיקא על ידו עקר שלמות התפלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: כל תפלה שאין בה מפושעי ישראל וכו', וילפינן לה מחלבנה של קטרת.

קדם התפלה יאמר כל אחד הריני מקשר עצמי לכל הצדיקים שבדורנו.

גדל מעלת קדשת התפלה שעולה על הכל, כי הלא הבעל תפלה שהיה צדיק גדול וקדוש מאד בכל המדות טובות ובכל מעלת הצדקות, ואף על פי כן עקר שמו נקרא 'בעל תפלה', וחבר חבורים הרבה בענין התפלה, וסדר לתלמידיו דרך נכון בזה. והוא דיקא זכה לעבר על המקומות של כל אנשי המלך וכל אנשי המלך בעצמם, שכל אחד מהם היה חדוש נורא ונפלא, כל אחד כפי בחינתו ומדתו, אף על פי כן כלם הודו ואמרו שמה שנתקבץ המלך ואנשיו, ונתתקן העולם בשלמות הכל הוא רק בזכות הבעל תפלה ובזכות רבוי תפלותיו הקדושות, וכן טהרת כל העולם ותקונו כל כת וכת כפי בחינתה, היתה רק על־ידי הבעל תפלה הנ"ל.

כשמגיע היום להיות ננער ונפסק (שאז הוא זמן תפלת מנחה וערבית), אז צריך האדם להתעורר בהתעוררות גדול, ולהזכיר את עצמו איך שהלב של העולם והמעין (שעל ידם עקר קיום העולם), מתחילין לטל רשות זה מזה (שקורין: גיזעגענען זיך), ואומרים חדות ושירים נפלאים זה לזה באהבה רבה והשתוקקות גדול מאד. בכן צריך גם הוא להשתתף עצמו עמהם, ולהתעורר אז בהשתוקקות וכסופין גדולים אל השם יתברך ולהתפלל בדבקות גדול. כי הבריאה של כלל זה היום כבר נגמר ונפסק, ומי יודע מה יולד יום וכמובן בפנים. וכן אחר־כך צריך להכין עצמו לקבל קדשת הבריאה החדשה של יום הבא, ולהזכיר את עצמו היטב, שבכל יום ויום כשהוא הולך ממקום שבא משם, אז הוא הולך בחדות ושירים נפלאים מאד שיש בהם כל החכמות. ויש שנויים בין הימים, כי כל יום משנה מחברו, בפרט הימים המקדשים שהם שבת וראש חדש ויום טוב. בכן צריך האדם לשתף עצמו גם כן לזה, ולהתפלל בכל יום ולומר לפניו יתברך שירים ותשבחות וכו' בחשק חדש והתלהבות דקדשה מאד, ובמחין חדשים לגמרי, ולקשר עצמו ולהמשיך על עצמו זכות וכח האיש חסד האמת הגדול במעלה מאד, בפרט זכות וכח העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת, ולהביאם להאיש חסד האמת, שעל־ידי זה עקר התהוות הזמן והחדות והשירים והחכמות הנ"ל. וכן עקר קיום וחיות המעין והלב וכל העולם כלו כמבאר בפנים (שם סימן יג מעשה של יום השלישי מהשבעה בעטלירס).

צריכין להתחזק מאד, ולהכריח עצמו בכל הכחות ובכל הדברים הנוגעים להשם יתברך בפרט על התפלה, כי אפלו צדיקים קדושים ונוראים מאד, יש גם כן לפעמים שצריכים למסר נפשם ממש על עבודת התפלה, וכן על שאר דברים שבקדשה, ויש להם מניעות רבות וכבדות גדול קדם שעושין איזה דבר שבקדשה כמבאר בדברי רבותינו ז"ל. קל וחמר בן בנו של קל וחמר, כמה וכמה אנחנו צריכין לטרח ולהתיגע ולמסר נפשנו בכל יום, בפרט בשעת התפלה, שהיא בתחלה כבדה מאד על האדם, וצריכים יגיעות הרבה ולהכריח עצמו בכמה אופנים ועצות, אולי יזכה לדבר איזה דבור בתפלה כראוי, כי בשביל דבור אחד של התפלה כדאי למסר נפשו, כי תפלה הוא דברים העומדים ברומו של עולם כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

כשמתיגע האדם בתפלתו, ואינו יכול להתפלל בחיות והתלהבות כראוי, אז מכרח לומר התיבות בפשיטות גמור, האל הגדול הגבור והנורא וכו' וכיוצא בזה. ואף על פי כן יהיה פנימיות מחשבתו וכונתו קשורה בהדבורים בקשר אמיץ וחזק, ואם יזכה יוכל על־ידי זה בעצמו להתעורר אחר כך להתפלל בהתלהבות גדול כמה וכמה תיבות וענינים, ולפעמים חוזר ומתקרר, וצריך לחזר ולדבר בתמימות ובפשיטות כנ"ל, ועל־ידי זה הוא חוזר ומתלהב לפעמים, וכן כמה וכמה פעמים אפלו בתפלה אחת. כי על אנשים פשוטים יוכל לעבר עליהם כמה וכמה עליות וירידות גם בתפלה אחת, ועל־כן על־פי רב צריכין להתמהמה בתפלתם כשרוצים להתפלל בכונה, כי נעשה אצלם כמה ענינים בתפלה אחת כנ"ל.

תפלה בכח ובכונה שלמה ולהתגבר על כל המחשבות זרות שמבלבלין אותו מתפלתו, זה תקון על חטאות נעורים (שם אות רלז).