לט

שרש קדשת ישראל נותנת ומוסרת סימנים לכל אחד מישראל הבא להתדבק ולהתקשר בה, בכדי שעל־ידי הסימנים הללו יהיה ההתקשרות והיחוד ביניהם בשלמות וזר אל יתערב ביניהם. רק שהבעל־דבר מתגרה מאד בזה, עד שגורם שנתרחק ונתגרש האדם מקדשתו למקום מדבר שממה, ואחר־כך מתגרה עוד יותר, עד שבא רוח סערה ומבלבל כל־כך עד שאובד גם הסימנים, ובתוך זה עובר על האדם מה שעובר, וכן גם־כן על ניצוצי חלקי הקדשה השיך לכל אחד עובר עליהם גםשכן הרבה, כי הרבה אורבים עליהם לתפסם במצודתם. ועל־פי־רב האדם עצמו גורם לזה, וכל אלו הם כמו שלוחים ממנו, חס ושלום. ואחר־כך מתגבר הבעל־דבר עוד יותר גם על חלקי הקדשה, עד שבא בחינת רוצח ותופסה במצודתו לגמרי ורוצה להטביע אותה לגמרי, חס ושלום, אך אף־על־פיש כן עצת ה' היא תקום, ואתה מרום לעולם ה'. וכשהאדם חזק בדעתו ואינו מיאש עצמו על־כל־פנים, וקובע לו עתים בכל יום לחפש ולחתר אחר סימני הקדשה שנאבדו ממנו, ואם שאינו זוכה למצאם, על־כל־פנים הוא מפרש שיחתו על זה לפני השם יתברך ובוכה ומתחנן לפניו יתברך כבן המתחטא לפני אביו – אזי סוף כל סוף יתהפך הכל לטובה, ודיקא על־ידי רוצח הזה שתפס הקדשה במצודתו לגמרי, על־ידי־זה מסבב השם יתברך שנתקרב הקדשה אל האדם בסמוך לו ממש, רק שעדין אינם יודעים ומכירים זה את זה. אחר־כך מסבב השם יתברך, שהמרחיק הראשון שגרם לרחק האדם ולגרשו מקדשתו גם הוא נזדמן לשם, וכלם עוזרים לו להאדם לחפש ולבקש אחר סימני הקדשה, והשם יתברך בעזרתם, שהקדשה בעצמה מוצאת את הסימנים ומחזרת אותם לבעליה, הינו להאדם, ואז בודאי נעשה שמחה גדולה. אך אף־על־פי־כן עדין הקדשה אינה מגלה את עצמה להאדם שהיא היא זאת, בכדי שלא יהיה ההתקרבות והיחוד בבחינת הריסה, בחינת "פן יהרסו וכו'" ושלא כדת חס ושלום, ובמקום מדבר וכו'. ומחמת זה אפלו כשמחזרת לו הסימנים, אחר־כך חוזר ומתגבר ההעלמה והיאוש על האדם, כי היכן יחפש אחרי הקדשה, מאחר שיודע שגם עליה כביכול עבר מה שעבר, ומי יודע היכן היא עכשו. ואז הקדשה בעצמה מפיסת את האדם ומבקשת ממנו שילך עמה, עד שבאים וחוזרים שניהם למקומם הראשון, למקור שרש קדשתם, ואז נתועדים זה לזה ונעשה היחוד והשמחה בשלמות, והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'. עין בפנים עוד ותבין ביותר כפי המרמז בפשוטן של דברים, לבד מהסודות נוראות שיש בכל ספור זה, כמובן בפנים (שם).