גם בעבודת השם אסור להיות דוחק את השעה. הינו כי אף־על־פי שבאמת צריכין להיות זריז גדול מאד לקדש עצמו כראוי ולזכות לעבודת השם במהירות גדול, ואסור להניח ולדחות את עצמו בעבודת השם מיום לחברו ואפלו משעה ורגע לחברתה, וכל מה שיכולין לעשות בעבודת השם צריכין לעשותו מיד דיקא בלי אחור ועכוב כלל אפלו רגע אחת – אף־על־פי־כן לפעמים כשרואין שמתגברין ומכריחין עצמן לאיזה דבר שבקדשה ואינו עולה בידו לעשותו תכף, אז צריכין לפעמים להמתין ולבלי לפל בדעתו מזה ולבלי לבלבל עצמו על־ידי־זה ביותר, רק ימתין קצת עד שיבוא עתו. והעקר לבלי ליאש עצמו לגמרי, חס ושלום, רק שצריכין להתגעגע ולכסף ולהשתוקק להשם יתברך ולכל הדברים שבקדשה תמיד, גם בעת שאין עולה בידו כראוי, ותכף כשהשם יתברך עוזר והוא יכול לחטף איזה דבר שבקדשה, יעשה אותו מיד בזריזות גדול. נמצא, שהזריזות והמתינות, שניהם הם עקר גדול מאד בעבודת השם (חיי־מוהר"ן).