תְּשׁוּבָה

עקר התשובה הוא לעשות תשובה, ולשאל כפרה וסליחה מהשם יתברך, אפלו על החטאים שאינם ידועים לו, בבחינת אשר לא גזלתי אז אשיב.

על־ידי נגון ושמחה דקדשה, על־ידי זה נתעוררין לשוח עם לבבו, ולמצא הנקדות טובות שהם בחינת הרוח טובה שבקרבו, ולבררם מתוך הרוח רעה רוח נכאה רוח שטות עצבות רוח, ולהכניע הכח המדמה שמשם שרש כל התאוות ואהבות הבהמיות, וזוכין לשוב להשם יתברך באמת. כי עקר התשובה הוא להכניע הרוח הרעה ולברר הרוח טובה כידוע.

אלו בני אדם שאינם קבועים עדין בעבודת ה', ואין תשובתם שלמה עדין, רק לפעמים נופלין להם הרהורי תשובה ומתחילין קצת בעבודתו יתברך, ואחר־כך נופלין מזה, ואחר כך חוזרין ונתעוררין וכן משתנין בכל פעם מרע לטוב ומטוב לרע, בבחינת פעם טמא פעם טהור פעם פסול פעם כשר וכו', זאת התשובה הוא בחינת ששת ימי החל כי אין לו ניחא. אבל כשעושה תשובה שלמה, זה בחינת שבת שיש לו ניחא מכל וכל, ונדחה הרע לגמרי ונעשה כלו טוב, ועל־ידי זה זוכה לראות שפלותו באמת, וחשיבות וגדלה של ישראל, עד שמחמת זה מוסר נפשו וחיותו בעד ישראל, שזה בחינת המדה של משה משיח.

מי שהוא צדיק מנעוריו, והולך בדרכי ה' מימיו מדרגא לדרגא וממצוה למצוה, בבחינת מצוה גוררת מצוה וכו', הוא צריך ליזהר לפעמים לילך במתינות בעבודת ה', בכדי שלא לדלג ולעבר ולהפסיד חס־ושלום, על־ידי הזריזות ביותר את בחינת הקדשה שהיא בין המצוות, שהיא מקשרת מצוה אחת בחברתה, שעל־ידי זה מצוה גוררת מצוה, עין פנים. אבל מי שצריך לעשות תשובה, הוא צריך דיקא להיות זריז תשובה1תצז גדול מאד מאד, למהר ולרוץ מאד להמלט על נפשו, ואסור לו לשהות כלל לעמד ולהתישב, כי בעל תשובה אינו הולך מדרגא לדרגא כלל, מאחר שהוא רחוק לגמרי מהקדשה עדין, רק הוא צריך להתחיל מחדש לגמרי, לדלג על מה שצריך לדלג, ולקפץ אל הקדשה בזריזות גדול.

מי שרק מתנוצץ לו השם יתברך, כשעושה חס־ושלום אפלו רק דבר אחד שאין בו שום נדנוד עברה ולא שום תאוה גשמית, רק שעושה אותו הדבר שלא כראוי בשלמות, הינו שאינו עושה אותו בתכלית שלמות הקדשה כראוי לו, ראוי לו שתכלה נפשו לגמרי חס־ושלום מעצם החרטה והבושה.

יש תשובה שהוא בכח ועדין לא יצאה אל הפעל, ובשביל זה אדם משיג לפעמים למעלה ממדרגתו מה שאינו ראוי לזה, והוא כדי שתצא התשובה מכח אל הפעל.

כשאדם עושה עברה חס־ושלום, ועברה גוררת עברה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ויוכל על־ידי זה שיהיה נעשה חס־ושלום חבילות חבילות של עברות, על־כן צריכין ליזהר לעשות מצוה תכף אחר שנכשל חס־ושלום בעברה הראשונה, ואז המצוה מגנה עליו להנצל מבחינת עברה גוררת עברה חס־ושלום.

אם היה האדם זוכה לחרטה גמורה באמת, אזי אף על פי שיכול להיות שאחר־כך יחזר למקומו ויהיה נעשה עמו מה שנעשה, אף על פי כן כבר היו מבלבלין אותו המחשבות של חרטה ותשובה בכל פעם, עד שסוף כל סוף היה זוכה לבוא אל תקונו האמת בשלמות. וכמו שראינו מהבן מלך שנחלף, ואפלו הבן השפחה על־ידי שנתחרט היטב באיזה פעם, על ידי זה היו באים עליו גם אחר־כך חרטות תמיד, על המעשה רע והעולה הגדולה שעשה כנגד הבן מלך על שגרשו וכו', עד שעל־ידי החרטות האלו של שניהם חזר העולם לתקונו, וכמבאר בפנים (סיפורי מעשיות סימן יא - מהבנים שנחלפו וכו').

לפעמים יש אדם שהרגל בעברות כל־כך חס־ושלום, עד שכמעט שנדמה לו שאינו ביד עצמו למנע עצמו מזה. ידע שאף על פי כן יש בחינת התקשרות, לקשר ולחבר עצמו יחד בהתקשרות חזק, ועל־ידי זה יכולין להתגבר ולהנצל. ואי־אפשר לבאר דבר זה בכתב היטב, אף על פי כן יכולין להבין מרחוק, כי הוא עצה נפלאה.