הִתְבּוֹדְדוּת

מי שלבו חזק בהשם ורוצה לקבל עליו על עבודתו יתברך באמת, היה צריך לבלות כל היום כלו על תפלה והתבודדות, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו, אך לאו כל אדם יכול לקים זאת, על־כן בהכרח שיהיה על־כל־פנים לכל אדם בכל יום איזה שעה התבודדות, כי גם זה טוב מאד (בשיחותיו הק').

השיחה שמדבר האדם בעצמו בינו לבין קונו – מחמת שהוא דרך חדש ותפלה חדשה, שהאדם אומרה מלבו מחדש, על־כן אין המקטרגים יודעים מזה כל־כך עדין, ואינם מצויים כל־כך לארב על זה כמו שאורבים על שאר תפלות ותחנות ובקשות הסדורות מכבר. ובאמת צריכין לזהר להרבות גם באמירת שאר תחנות ובקשות, כמבאר במקום אחר.

מי שירגיל עצמו בהנהגה זו של התבודדות ושיחה בינו לבין קונו בכל יום על־כל־פנים שעה אחת, בודאי יזכה להתקרב אליו יתברך באמת. ואף אם לפעמים הוא רואה שמקים הנהגה זו ימים ושנים, ואף־על־פי־כן לא זכה להתקרבות כראוי, אף־על־פי־כן יחזק עצמו בזה יותר ויותר, כי סוף כל סוף יועיל לו בודאי (שם).

כשאחד מישראל רוצה לדבר עם השם יתברך, לפרש שיחתו לפניו יתברך ולבקש ממנו שיקרב אותו לעבודתו יתברך, אזי השם יתברך כביכול משליך כל עניניו וכל הגזרות שרוצה לגזר, חס ושלום, וכל העסקים שלו שהוא יתברך עוסק בהם כביכול, והוא משליך כביכול את הכל ופונה עצמו רק לזה האיש שרוצה לדבר עמו ולבקש מאתו שיעזרהו להתקרב אליו יתברך. נמצא, שעל־ידי־זה ממילא נצולין ישראל מכל הגזרות קשות, רחמנא לצלן (שם).

חרף הוא בחינת עבור, ואז כל העשבים והצמחים כלם מתים, כי בטל כחם בחרף והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ, שהוא בחינת לדה, אז כלם נתעוררים וחיים, ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה שיחה זו תפלה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשם יתברך, ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות ולצמח, אזי כלם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו (שם).

צריך כל אחד לצעק להשם יתברך ולשא לבו אליו יתברך, כאלו הוא באמצע הים תלוי על חוט־השערה, והרוח־סערה סוער עד לב השמים עד שאין יודעין מה לעשות, וכמעט שאין פנאי אפלו לצעק – אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם להתבודד ולשא עיניו ולבו להשם יתברך ולצעק אליו יתברך, וכך צריכין בכל עת, כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם, כאשר יודע כל אחד בנפשו (שם).

אם היה האדם זוכה לשמע השירות ותשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה להשם יתברך בלי שום פניה ובלי שום מחשבת־חוץ כלל – כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם. ועל־ כן טוב מאד ביניהם לעבד את השם ביראה ולהתבודד על־פני השדה בין גדולי הארץ ולשפך שם שיחתו לפני השם יתברך באמת, וכמבאר מזה לעיל גם־כן (שם).

ההתבודדות ולשפך שיחתו לפני השם יתברך בכל יום ובלשון־אשכנז וכיוצא בלשון שמדברים בו וכו', זה הנהגה כללית שמחיב בזה כל אחד מישראל בכל יום ויום כל ימי חייו. וכן למוד הפוסקים, הינו ללמד שלחן־ערוך בכל יום, זה גם־כן הנהגה כללית כנ"ל.

טוב יותר שההתבודדות יהיה מחוץ לעיר במקום עשבים, כי העשבים גורמים שיתעורר הלב.

אף־על־פי שנמצאים כשרים שאין להם התבודדות, אבל הם קרויים מבהלים ומבלבלים, [שקורין: "פליטיס"]. כי לדעת נוחה ומישבת בלי מהומה ובלבול זוכין רק על־ידי התבודדות (שם).

ראוי לאיש הישראלי, שיהיה נמשך לבו כל־כך להשם יתברך, עד שאפלו כשהוא בין אנשים יתעורר בכל פעם להשם יתברך בתשוקה גדולה ובהתעוררות נמרץ, וישא ידו ולבו לה' ויצעק אליו יתברך בכלות הנפש ובהתעוררות נפלא (שם).

אף־על־פי שיכולין להתבודד במחשבה, אבל העקר הוא הדבור, כי על־ידי הדבור יכולין לנצח הכל ולכבש כל המלחמות שצריך האדם לכבש בזה העולם. וטוב שיהיה להאדם התבודדות שתי שעות ביום: שעה אחת, שילך וישתוקק ויכין עצמו לדבר ויערך לבו לכך, ואחר־כך ידבר שעה אחת.

טוב מאד שיהיה להאדם חדר מיחד לעסק שם בעבודת השם, ובפרט בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו. ואפלו הישיבה בעצמה שיושבין בחדר מיחד לבדו, גם זה טוב מאד. אך מי שאינו זוכה לזה שיהיה לו חדר מיחד, אף על פי כן גם הוא יכול למצא לו כמה תחבולות להנהגה זו של התבודדות. עין פנים (שם).

מעלת ההתבודדות והכסופין דקדשה במקום מיחד – עין 'רצון וכסופין' סימן ג.

האדם הזוכה להיות רגיל להתבודד באמת ולפרש שיחתו לפני השם יתברך כראוי, בפרט אם זוכה להתבודד בשדות וביערים, אזי הוא מרגיש בכל פסיעה ופסיעה שפוסע שם טעם גן־עדן (ועין במאמר 'ראיתי מנורת זהב', לקוטי א, סימן ח, ותבין קצת רמז וסעד לזה). גם אחר־כך כשחוזר משם, אז כל העולם חדש בעיניו, ונדמה לו כאלו הוא עולם אחר חדש לגמרי, ואין העולם נראה בעיניו כלל כאשר מקדם (שם).