פעם אחת בעת השעור של רבי לוי יצחק בין מנחה למעריב ולמד בלקוטי מוהר"ן התורה קכ"א "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי", אמר אז הרב רבי אלחנן ספקטור בשם רבי יצחק'ל אוטבוצקר ה' יקם דמו, שתבת "במגלת" ראשי תבות: מ'צוה ג'דולה ל'היות ב'שמחה ת'מיד, המובא בלקוטי מוהר"ן תנינא סימן כ"ד.
אחרי השעור שאלתי את רבי אלחנן ז"ל, מה שיך הראשי-תבות הזה של "במגלת" להמאמר הזה, הלא אינו מדבר משמחה? והשיב לי שהוא ישב אז בשעת למודו של רבי יצחק'ל בהמאמר הזה, והאריך אז כדרכו בטוב טעם ודעת גדל נחיצות קיום המאמר הזה לעובדא ולמעשה לכל אחד ואחד. ובתוך דבריו שאל אותו אחד מהשומעים: "ואם רבנו ז"ל אומר "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", זהו גם כן "כתוב עלי", שאני צריך ללמד על עצמי?" (והכרת פניו ענתה בו שהוא עצוב ונשבר וקצת במרה-שחרה), ומיד בו במקום בלי הסוס השיב לו רבי יצחק'ל: "בודאי ובודאי זה גם כן כתוב עליך שתהיה בשמחה כל ימי חייך, וזה רמוז בתבת "במגלת" ראשי תבות: מ'צוה ג'דולה ל'היות ב'שמחה ת'מיד".
ואמר רבי אלחנן ז"ל, שנשתומם אז מאד מדברי רבי יצחק'ל שקלע למצבו של האיש הזה עם הראשי-תבות שלו שכמעט רוח הקדש נזרקה בו, (ואז אמרתי לו שגם אני מרגיש כזאת). ואחרי גמר הלמוד הנלהב של רבי יצחק'ל יצאו ברקוד נלהב כדרכם של אנשי-שלומנו בפולין לצאת ברקודים אחרי הלמוד מיד ולא אחרי התפלה כדרכנו (כך שמעתי גם מאנשי-שלומנו יוצאי פולין). והאיש הנ"ל מדי פעם בפעם באמצע הרקוד צעק בשמחה לעבר רבי יצחק'ל "מצוה גדולה!" וכו' כמה וכמה פעמים, ומני אז השתנה האיש לטובה ונהיה "א פרייליכער איד" (יהודי שמח), ואמר לי רבי אלחנן ז"ל שלשמע השעור של רבי יצחק'ל בספרי רבנו ז"ל היה יכול להיות כמעט בטול הבחירה.
אמר הכותב: עין בלקוטי מוהר"ן תנינא כג, על פסוק: "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".