ספר רבי לוי יצחק כמה פעמים מחתנת גיסו רבי הירש ליב ליפעל שהיה בחור גבוה יפה תאר למדן ועובד ה' מבני החבורה של רבי ברוך געצעס שהתפללו כל יום כמה שעות בהתלהבות ובכח, והוא שדך אותו עם אחות אשתו מרת ריזל בת רבי אהרן קיבליטשער שכבר לא היה בחיים, ונקבע החתנה אחר שבועות שנת תרפ"ג בערב שבת קדש.
וספר ר' לוי יצחק דבר נפלא מהחתן עובד ה', שבשבת בבקר כשבאו העולם להתפלל בקלויז, אך נכנסו לעזרה (הנקרא פאליש) לפני הקלויז, נדהמו לראות את החתן עומד שם עם הטלית על כתפו בוער כלפיד אש באמירתו "ברכי נפשי וכו' לשם יחוד" שלפני העטיפה, ובדבקות ובהתלהבות שואג בקולי קולות ומתחנן בהשתוקקות וכסופים "הריני מתעטף וכו' כן תתעטף נפשי ורוחי ונשמתי וכו' וכשם שאני מתכסה בטלית בעולם הזה כך אזכה לחלוקא דרבנן בגן עדן". וכה המשיך כאש לוהט המלים "תנצל נפשי ורוחי ונשמתי ותפלתי מן החיצונים" וכו'.
וברב התלהבותו לא הרגיש כלל וכלל באלו המתפללים שנעצרו ונעמדו מאחוריו ולא רצו להכנס לתוך הקלויז דרך הפאליש לבל יפריעו לו בלהט אמירת ה"לשם יחוד" הראשונה שלו, וחכו לו עד גמרו ברכת "להתעטף בציצית" בדחילו ורחימו, ואז נכנסו בפנים הקלויז להתפלל.
ואמר ר' לוי יצחק שמי שנכח במעמד המרומם הזה, בלי ספק שהיה לו אז הרהורי תשובה אמתיים, כי זה עשה עליהם רשם גדול מחמת שלא הרגלו לראות שחתן אחרי ליל חתנתו ישכים לתפלת שחרית עוד לפני הצבור כדי לקים מצות עטיפת הטלית בהתלהבות עצומה כזאת, ואחר כך כשנכנס להתפלל "האט ער גיפייערט ביים דאווענען מיט אברענענדיגע הארץ וואס מע זעהט דאס נישט (הוא בער בתפלה עם לב בוער שאין רואים כזאת)". ואחר כך במוצאי-שבת ערכו השבע-ברכות בסעדת מלוה-מלכה בשמחה ובצהלה ברקודין ומחולות שעות ארכות כיאות לחתן חסיד כזה. (הספור "מרבי ניסן דער זייגער מאכער" יכתב במקום אחר)