ספר לי רבי יאנקיל מלמד ז"ל [יארצייט ט' שבט], שהיתה תקופה שאנשי שלומנו הלכו להתבודד במערת צדקיהו בירושלים, וארע פעם אחת שחבורה אחת מאנשי שלומנו הלכו להתבודד שם והרחיקו לכת קצת בעמק המערה והשתהו שם בהתבודדות ותפלות ובקשות וצעקות ע' קלין כדרך אנשי שלומנו, אחר כך כשרצו לצאת משם נאבד להם הדרך לפתח המערה, ותוך כדי החפוש נתעו יותר ויותר בפתולי השבילים והנתיבות הנמצאים במרחב המערה (כמובא בפרוש רש"י מלכים ב' פרק כ"ה שהמערה נמשכת עד ערבות יריחו אשר בה נסה צדקיהו המלך להמלט מביתו דרך יריחו הנמצאת מפתח השני של המערה עין שם).
וככה התרחקו מפתח היציאה והסתובבו במערה החשוכה כמה שעות כדי למצא הפתח עד שנטה היום לערב ולהחשיך, וכידוע שחשכת הלילה במערה היא כפולה ומכפלת הרבה יותר מחשכת המערה ביום ולא רואים כלל וכלל הפתח. וככה הגיעו למצב של סכנה גדולה כי אף אחד לא ידע מהם וגם קריאה לעזרה מבחוץ לא עוזרת מאחר שהקול אינו נשמע כלל רק נבלע בכתלי המערה, וכן היו אתם ילדים קטנים, ונרות לא היה נמצא אצלם להעלות אור, גם אכל ומים לא לקחו אתם כי היו הולכים רק על שעה אחת של התבודדות ולא יותר, ולכן גברה הסכנה משעה לשעה, ופתאום נשמע קולו של רבי יונה לבל ז"ל זועק בחזקה אל החבורה: "האט דאס איז דאס, איהר קענט נאר אלע שרייען צום אייברשטין, קיינער וועט אייך נישט העלפן, שרייט! שרייט! שרייט אלע צוזאמען (הנה, זהו זה, אתם יכולים רק כלם לצעק לה' יתברך, אף אחד לא יעזר לכם, צעקו! צעקו! צעקו כלם יחד) ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" ומיד התחילו כלם כאחד לצעק ולזעק בקולי קולות הפסוק הזה כמה וכמה פעמים ברחמים ותחנונים ועוד כמה פסוקי דרחמי, והתחילו להזכיר שמות הצדיקים כל אחד ואחד כפי שזכר בעל פה (כמובא בספר המדות אות צדיק שהזכרת שמות צדיקים מסגל לשנות הטבע), ואמרו ביחד "תקון הכללי" בהתעוררות ובבכיות, ואחר כך התחיל רבי יונה לצרח בקול צרוד "שמע ישראל" וכו' וכלם אחריו בקול מר כאלו זהו הסוף, והילדים הקטנים בכו וצרחו "מאמע! מאמע!".
וכאן צמחה הישועה כי כרבע שעה לפני השקיעה אחד מן החבורה שהרחיק נדד במערה צעק בקול גדול: "הנה! הנה מצאתי בעזרת ה' הדרך לפתח המערה, התקרבו אלי ואל תתמהמהו כי השמש נוטה לשקע" אבל מחמת רבוי הפתולים המצויים במערה היה קשה להם להבחין היכן הוא נמצא וצעקו אליו שיגביר קולו כדי שיוכלו להגיע אליו לפי הד הקול ועשה כן ויקרבו אליו והלכו יחדיו אל פתח המערה, וכשנתגלה לפניהם הפתח התחילו לרקד ולשמח ולפזז ולכרכר בכל עוז ולהודות לה' על ישועתו, ועל יד הפתח נעמדו להתפלל תפלת מנחה בשמחה עצומה, וככה יצאו מהמערה בלי שום פגע ונזק, בריאים ושלמים, ששים ושמחים בחסדו יתברך.
ואמר לי רבי יאנקיל הנ"ל, שחלק מן החבורה לא האמינו שיצאו הפעם חיים מכאן מחמת שהיו כבר שמועות מקדם שאנשים נכנסו למערה ולא נודעו עקבותם. אבל כבר אמרו חז"ל: "אפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים", וכבר צעק רבנו ז"ל: "קיין יאוש איז גאר נישט פארהאנדין" (יאוש אינו בעולם כלל). ויצאו בשלום ונתקים בהם הכתוב: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקתיהם יוציאם".