דף י - א

קרבן יחיד אינו משתנה לשל צבור: גמ' מה ראו וכו'. אמתני' דפ''ד דתענית קאי דתנן התם זמן עצי הכהנים והעם תשעה וקשיא ליה מה ראו להצמנות הא אפי' כל יחיד יפול לנדב עצים כדתנן לקמן פ''ו: אלא בשעה וכו'. וקמ''ל שהעצים שלהן קודמין לכל שאר עצים שבלשכה: הנביאים שביניהן. שהיו באותו הדור כגון חגי זכריה ומלאכי ועזרא ונחמיה: אלא משלהן. מעצים שהתנדבו הן: דר''י היא הא דאמרינן שעצים לקרבנות צבור באים בשל יחיד אתיא כר' יוסי דמתני': דברי הכל היא. ואפילו כרבנן דע''כ לא פליגי רבנן ור''י אלא בגופו של קרבן: אבל במכשירי קרבן. מון עצים לקרבנות הפל מודים דמשתנה מיחיד לצבור: כתונת לבנה הכהן לשרת בו בקדש: צריכה למסור לצבור מיהו אם מסרה מותר לעבוד בו: במכשירי קרבן. כגון כתונת: ה''ג מתני' מסייעא לר' יוסי. וה''פ מהך ברייתא דמגילת תענית מוכח כדאמר ר' יוסי בשם ר' אילא דד''ה היא: בשעת הקרבן. בזמן שבהמ''ק קיים: רי''א אין נוהגין אלא בשעת הקרבן. ש''מ דרבנן דפליגי עליה דר''י סוברים דנוהג אכי' שלא בשעת הקרבן ופשיטא שמודים שהיו זמנים להבאת העצים וכמתניתין דתענית: והיינו מתענין ולא משלימין. מפני שיו''ט שלהן היה שבני סאה בן בנינן הקריבו עצים בעשרה באב כדתנן בתענית פ''ד וזה היה ודאי אחר החורבן דבזמן הבית אין צום בט' באב ואס''ד דלא היו העצים אלו אלא לצורך קרבנות יחיד ודינו כקרבן יחיד למה יהיה להן יו''ט אף שלא בשעת קרבן בשלמא בשעת קרבן ניחא דאף יחיד שמביא קרבן הוה ליה כיו''ט כדאמרינן בריש פרק מקום שנהגו אלא לאתר החורבן מ''ט אלא ודאי דאף לקרבנות צבור התנדבו אלו ונשאר היו''ט לד. רו' ונסתמא לא פליגי רבנן דמתני' עליה דראב''נ דקי''ל מעשה רב: מתני'. דתנן שומרי ספיחים בשביעית וכו' ש''מ דאין העומר ושתי הלחם באין אלא מארץ וכדפרישית במתני' אתיא כר''י דאמר שאין העומר בא מח''ל דאי כר''י בר' יהודה דאמר העומר בא מח''ל ל''ל שומרי ספיחים תיפוק ליה שאפשר להביאו מח''ל: אין העומר בא מן הסוריא. רבותא קמ''ל דאפילו מן הסוריא דדמיא לא''י במקצת אינו בא וכ''ש מחז''ל ממש: תמן תנינן. מנחות פ''ט: שאין באין אלא מן החדש. דכתיב מנחה חדשה: ומן הארץ. דגבי שתי לחם כתיב ממושבותיכם וגבי עומר כתיב וקצרתם את קצירה ולא קציר של ח''ל: תמן תנינן. בפ''ק דכלים: והביכורים. דכתיב ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך: תמן תנינן. בפ''ק דשביעית: מה חריש רשות דבתיב בחריש ובקציר תשבות ודרשינן מה חריש דהוא דוקא רשות שהרי אין לך חריש שיחרוש לשם מצוה דאפילו גבי עומר אם מצא חרוש אינו חורש אף קציר נמי שהוא רשות הוא דאסור בשבת אבל קציר של מצוה כגון קציר העומר שמצוה לקצור לשם העומר דוחה שבת: ה''ג ר''י כדעתיה דאמר אין העומר בא מסוריא. וכ''ה במס' שביעית וה''פ ר''י לשיטתיה דסובר שאין העומר בא אלא מן הארץ ואפילו בשביעית קוצרין אותו בארץ דקציר דידיה דוחה שביעית מפני שהוא נינוה וה''ה דדוחה שבת: ד''ה היא. ומתני' איירי בשנת בצורת ולא מצאו תבואה בחו''ל וצריכין להביא מספיחי א''י: ההן עומר וכו'. האי עומר אם אין שם ספיחים מהו שיזרע לצרכו לכתחילה בשביעית: לא נמצא. אם נזרע בשביעית כקומץ על שיריים שאינן נאכלין שהרי השיריים אסורין באכילה וקומץ שאינו מתיר שיריים לאכילה אינו קומץ: נעשה כחמשה דברים וכו'. דתנן בפרק כיצד צולין חמשה דברים באין בטומאה ואינן נאכלין בטומאה העומר ושתי הלחם וכו' וה''נ עומר שנזרע בשביעית אין שיריו נאכל כאילו בא בטומאה: כיצד הוא עושה. אמתני' קאי דתנן שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וקשיא איך הקדש יוצא בלא חילול לכך קאמר שמתחילה לא היו הקוצרין והשומרין מקבלין שכר מהלשכה אלא משלחני מעות חולין ואח''כ קודם הקרבה מחללין ממעות הלשכה: ופריך וטבות כן. וכי טוב הוא לעשות כן הרי כשפודה אותו אינו שוה כל כך כמה שהוציאו עליו לשומרין שהרי צריך לנפותו ומשתייר ממנו הרבה וגם עומר אחד אינו שוה מעות אלו: כל מה שיתן. הגזבר הן הן דמיו משעה הראשונה וה''ז כאילו הם נתנו מעות השומרין: אף בפתחי אבנים כן. המסתתין האבנים לצורך בנין הבית לא היו מקבלין המעות מן הגזברים מיד: לחוצבין. מן ההר: ולסתתין. המרבעין האבנים ומחליקן: הדימוס שורה של בנין: וטבא היא כן. הא לפעמים מתקלקלין האבנים קודם שנתנו לבנין נמצא האבנים שנצרכו לבנין אינן שוים כ''כ כמו השכר שנתנו השלחנו':