ואת אשר זמם ולקח ברשותו השדה הקדושה[66] להשקות ולגדל את האילנות שהם נשמות ישראל שנקראים בשם שדה וכרם, כמו שכתוב (ישעיה ה) "כי כרם ה' צבאות בית ישראל" וכו', ואת אשר ב'ע'ו'ז'[67] חגר מתניו[68] ואמץ זרועותיו[69] לגמר את כל התקונים הצריכים לזה, אף אם עבר עליו מה שעבר, ואת אשר לא יכבה נרו אשר יזריח עלינו בליל גליותינו[70].
[66] שזהו בחינת "זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם".
[67] שזהו בחינת "חגרה בעז מתניה ותאמץ זרועותיה" – גם עין בלקוטי מוהר"ן ח"א סימן ס"ה בסופו, שכל ענין השדה ותקוניה כלולים בהפסוק "ויאמר בוע"ז" (אותיות בעו"ז) וכו' שמרמז על (הבינה) "והחכמה אשר תעז" וכו'.
[68] עין שם בהתורה ס"ה בתחלתו באות א' מובא שם ו"מי" שרוצה לחגר מתניו להיות הוא הבעל שדה, וכפי אשר הבאתי לעיל מספרי אמת בפרוש הפסוקים – מי ירפא – ומי יפר –, נראה לעניות דעתי לפרש כן גם ה"מי" הזה.
[69] עין בחיי מוהר"ן בספור נסיעתו לנאווריטש באות א' על ענין המובא בהתורה ס"ה הנ"ל – גם עין בחיי מוהר"ן בספור נסיעתו לאומין אות ל"ג, שיש לזה שיכות להנ"ל וכמובן להמעין שם.
[70] שזהו בחינת "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".