אחר כך ענה ואמר לו: זה פרוש המשנה 'הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו (מכל עסקי העולם הזה) לבטלה (לזכות להבטול הנ"ל), הרי זה מתחיב בנפשו' שנתהוה ונעשה מחיב המציאות עם כל העולמות התלויים בנפשו. ומעצם מתיקות הרגשת מוהרנ"ת ז"ל בדבריו הנעימים האלה נתבטל מגשמיותו מחמת זה בעצמו[12], ויזעק בקולו ויאמר אהה! (גיוואלד) ארוצה נא בשוקים וברחובות ואצעק אהה! מה הם חושבים לנפשם!. ומגדל תבערת לבבו עד שממש יצא מגדר אנושי רצה באמת לרוץ ולצעק כנ"ל. ומיד חטף אותו אדמו"ר ז"ל בבגדו וענה ואמר לו עמד! כי לא תפעל כלל (שטיא! די וועסט נישט פועלין):
[12] והעקר נראה לעניות דעתי שמעצם האתערותא דלתתא שהיה לו מקדם לזה, על ידי זה האיר והמשיך עליו אדמו"ר בקול דברו שבהמאמר הזה בעצמו המשיך עליו ההתבטלות והכלליות באחדותו יתברך. וכמובן בספרי אמת לענין פרשת הקרבנות והקטרת, שכל התקונים שנתהוה על ידי המעשה בפעל שהיה בזמן שבית המקדש קים, נתהוים ונמשכים עכשו על ידי האמירה והדבור לבד. וכן בענין זה כל התקונים שנתהוו על ידי המעשה והקיום של אדמו"ר ז"ל (אשר הוא בעצמו עשה וקים ככל הנ"ל בכפלי כפלים. ביתר שאת ויתר עז עד שזכה להתבטלות והדבקות ביחודו יתברך בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו) המשיך אותם עכשו על מוהרנ"ת ז"ל על ידי אמירתו ודבורו של ההתגלות הזה לבד, עד שהביא אותו לההתבטלות מגשמיותו הזאת.