נו.

תַּאֲוַת מִשְׁגָּל הוּא כְּפִי הֶחָלָב שֶׁיָּנַק בְּקַטְנוּתוֹ. עַל כֵּן צְרִיכִין לִשְׁמֹר אֶת הַתִּינוֹק מְאֹד שֶׁיִּינַק מֵאִשָּׁה כְּשֵׁרָה, כִּי כְּשֶׁהַתִּינוֹק יוֹנֵק מֵאִשָּׁה חֲצוּפָה - אֲזַי מִתְגַּבֵּר בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם תַּאֲוַת נִאוּף; וְכֵן לְהֵפֶךְ, כְּשֶׁיּוֹנֵק מֵאִשָּׁה כְּשֵׁרָה - אֵין לוֹ חֲמִימוּת תַּאֲוָה זֹאת כִּי אִם מְעַט הַמֻּכְרָח לְמִצְוַת הַתּוֹרָה: (ח”ב תורה א’ אות ד’)