יז.

כָּל מַה שֶּׁהָאָדָם מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר - יֵשׁ לוֹ כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ יוֹתֵר, דְּהַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ שְׁכִינַת אֱלֹקוּתוֹ לַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁיִּשְׁכֹּן עִמָּנוּ, שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ מִיּוֹם שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ; וְכֵן לְהַמְשִׁיךְ אֲנָשִׁים אֵלָיו, לְקָרְבָם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ; וְכֵן לְהַמְשִׁיךְ הַשְׁפָּעוֹת טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת לְיִשְׂרָאֵל; וּכְמוֹ כֵן הוּא זוֹכֶה לְהִמָּשֵׁךְ וּלְהִתְקָרֵב לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת: (תורה ע’)