ז.

בָּזֶה שֶׁמְּשַׁבְּרִין כְּלִי חֶרֶס בִּשְׁעַת הַשִּׁדּוּךְ, בָּזֶה מְרַמְּזִין לְהָאָדָם וּמַזְכִּירִין אוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁ גֵּיהִנֹּם, לְמַעַן יִזְכֹּר בָּזֶה וְלֹא יִהְיֶה כָּרוּךְ אַחַר תַּאֲוָתוֹ, וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּזִוּוּגוֹ כָּרָאוּי. גַּם מְרַמְּזִין לוֹ, שֶׁבְּאִם הִיא אִשָּׁה רָעָה, אַל יִבְגֹּד בָּהּ וְלֹא יְגָרְשֶׁנָּה, כִּי עַל יָדָהּ אֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי גֵּיהִנֹּם; כִּי צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ (וְעַיֵּן עוֹד מִשְּׁבִירַת כְּלִי חֶרֶס בְּסִימָן ס’ אוֹת ח’ וְסִימָן רס”ה בְּלִקּוּטֵי מוֹהֲרַ”ן חֵלֶק א’ וְעַיֵּן ‘בִּטָחוֹן’ אוֹת ד’): (ח”ב תורה צ’)

חֲצוֹת - לְסַדֵּר תִּקּוּן חֲצוֹת