לד.

מִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עַל הַתְּפִלָּה וּמוֹסֵר אֶת נַפְשׁוֹ בִּתְפִלָּתוֹ, יֵדַע שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁנִּכְנָסִין בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹתָם - שָׁם צָרִיךְ לוֹ לִמְסֹר נַפְשׁוֹ בְּיוֹתֵר, וְעַל יְדֵי זֶה יַעֲלֶה נִיצוֹצֵי הַקְּדֻשָּׁה: (תורה כ”ו)