ו.

אֵין לְאָדָם לְקַבֵּל שְׂרָרָה וּמַנְהִיגוּת כִּי אִם כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין שְׁלֵמוּת אַחֲרָיו; וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי וְכוּ’, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ - אֵין לוֹ לְקַבֵּל הַמַּנְהִיגוּת. וְאַף שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁב בְּעַצְמוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַחֲמָנוּת עַל הָעוֹלָם - וְעַל כֵּן רוֹצֶה בְּהַנְהָגָתוֹ; בֶּאֱמֶת הוּא רוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, וְתוֹלֶה רְדִיפָתוֹ בְּרַחֲמָנוּת. וְעַל יְדֵי זֶה יְכוֹלִין לָבוֹא לְמִינוּת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת חַס וְשָׁלוֹם. אֲבָל מִן הַשָּׁמַיִם מְרַחֲמִין, וְאֵין מַנִּיחִין הַמַּנְהִיגוּת בְּיָדָם: (תורה י”ח אות ג’ ו’)