תַּלְמוּד תּוֹרָה

כל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפלה ונתקדשים שם בבחינת עבור, ועל־ידי זה נשלם גם אור התפלה ביותר. אך עקר השלמות הוא על־ידי שמקשרין ומביאין את התפלה להצדיק שבדור.

על־ידי המשכת התורה נמשך השגחה, כי התורה היא טנת"א (טעמים, נקודות, תגין, אותיות) שהם תלת גוונין דעינא ובת עין, ועל־כן כשהחכם הדור מביא התגלות התורה, על־ידי זה הוא מביא כח הראות של השגחת השם יתברך עלינו, וכל אחד כפי קרובו אל התורה, כן השגחת השם יתברך עלינו בבחינת השגחה שלמה.

יש נשמה בעולם שעל ידה נתגלה באורי ופרושי התורה, והיא מסבלת ביסורין פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, כי כך דרכה של תורה, וכל מפרשי התורה הם מקבלים מזאת הנשמה, וזאת הנשמה כל דבריה כגחלי אש, כי אי אפשר לקבל ולשאב מימי התורה, אלא מי שדבריו כגחלי אש בבחינת הלוא כה דברי כאש. וכשהנשמה הזאת נופלת מבחינת הלוא כה דברי כאש ודבריה נצטננין, אזי נסתלקת, וכשנסתלקת אזי נסתלקין באורי התורה הנמשכין על ידה, ואזי כל מפרשי התורה אין יכולין להשיג שום באור בתורה, ואזי נתעורר מריבה על הצדיקים, כי עקר המחלקת שבעולם נעשה על־ידי הסתלקות באורי התורה, כי הבאור הוא תרוץ על קשיות ומריבות.

כשלומד תורה באהבה ויראת ה', על־ ידי זה נברא מכל הלכה עולם אחד, וכשלומד כל המסכת היא בחינת מטרוניתא, וההלכות הן עלמין דילה, ועל־ ידי זה נתגלה מלכותו יתברך.

כשהשם יתברך משפיע ברכות וישועות גשמיות לישראל על־ידי הכלי המחזיק ברכה לישראל שהיא השלום, על ידי זה זוכין לקבל גם כן ישועות וברכות ברוחניות, הינו שזוכין לקבל חדושי תורה אמתיים, שהם בחינת אלפן חד"ת מאת הבורא יתברך כל אחד לפי מדרגתו.

אמרו רבותינו ז"ל: לא תשכח יום דלית ביה טוב, ואין טוב אלא תורה, הינו כי בכל יום יש בו טוב הגנוז הינו רזין דאורייתא השיך לזה היום, אך כשהאדם רוצה להגות ולחשב בדברי תורה הינו ברזין דאורייתא והוא אינו כדאי לזה, אזי באים נחשים ועקרבים ומבלבלין מחשבתו דלא ייעול לאתר דלאו דיליה, ואלו הם המחשבות הבאים להאדם ומבלבלין אותו, ועל־ידי שהאדם רוצה וחושק עד מאד לכנס אל הטוב הגנוז ומדבק עצמו במדות טובות, אזי המדות טובות הם שערים ופתחים לראות ולהשיג על ידם הטוב הגנוז בכל יום, ואז כל יום ויום גדול וארך אצלו עד מאד, כי רואה ומשיג הטוב הגנוז הינו רזין דאורייתא השיך לכל יום ויום. וזהו עקר אריכת ימים. והעקר זוכין לזה על־ידי מדת הותרנות, שהאדם ותרן בממונו שזה מדתו של אברהם אבינו עליו השלום, ועל־ידי זה נופלין ונתבטלין כל הנחשים ועקרבים הינו המחשבות זרות המבלבלין מחשבתיה ונעשה צח וזך, ואז יכול לבוא בכל יום אל הטוב הגנוז השיך לו כנ"ל.

בכל אדם ואדם יש בחינת אנפין נהירין, שזה בחינת ידיעת השגת התורה הקדושה בבחינת סם חיים, שזה בחינת קדשת ישראל הרחוקים בשרשם מכל המדות והתאוות, ויש בו גם כן בחינת העי"ן עובדי כוכבים ומזלות, שהם בחינת כל התאוות והמדות רעות של העובדי כוכבים ומזלות, שיניקתם מבחינת סם מות בחינת אנפין חשוכין, שהם בחינת חשכות והסתרת הידיעה. ועל ידי שהאדם מתיגע בתורה לשם שמים, עד שיזכה להשיג ולהבין חכמת התורה הקדושה, על ידי זה יוצא מבחינת אנפין חשוכין לבחינת אנפין נהירין, ואז נתבטל ממנו השעבוד של התאוות והמדות רעות של העי"ן עובדי כוכבים ומזלות, שהם בחינת אנפין חשוכין, ואז נקרא אדם בבחינת זאת התורה 'אדם', בחינת אתם קרויים אדם, כי עקר שם אדם זוכין על־ידי התורה הקדושה שהיא בחינת אנפין נהירין, והיא בחינת הרחקת ושבירת כל התאוות ומדות רעות, ועל ידי זה זוכה שנתבטל ממנו על השעבוד של העובדי כוכבים ומזלות גם בגשמיות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל המקבל עליו על תורה וכו'.

התורה היא רוחניות, ודבר רוחני אינו תופס מקום, ועל־כן מי שזך וישר פעלו ושכלו רוחני יכול לתפס כל התורה כלה ולא ישכח דבר. אך מי שהוא מגשם דברי התורה ועושה מהם ממשות, על־ידי זה בא שכחת התורה חס ושלום.

צריך ליזהר מאד כשאומר תורה ברבים, שדבוריו יתחלקו שלא ישמע כל אחד כי אם מה שצריך לו, לא יותר. ואף על פי שאומר בפני רבים לכלם בשוה עם כל זה לא יכנס בלב כל אחד ואחד, כי אם הנוגע לו וצריך לו.

בהתורה הקדושה יש שני כחות, אש ומים. וכן האדם בשעה שעוסק ומעין בתורה יוצאים הבלים ואדים ממנו, ויש בהם חמימות ולחות שהם גם כן בחינת אש ומים, מי שזוכה שלמודו עולה להשכינה נעשה מבחינת שני הכחות הנ"ל שפע רוחניות ושפע גשמיות. אך לאו כל אדם זוכה לזה שיהיה למודו עולה להשכינה, ואזי כשהתורה יוצאת ואי אפשר לה לעלות אל מקום מכונה, ובתוך כך באין הגרדיני נמוסין השולטין בלילה ומכים עליה ונופלת למטה ונתפזרת בכל העולם, וכל בני העולם שואבים מהאויר שהוא מלא מהתורות האלו, שלא זכו לעלות למעלה ונתפזרו באויר העולם, אזי אצל אדם גדול וצדיק או על כל פנים אצל אדם כשר וירא שמים נעשה מזה טל תורה, וקצת זוכין להשיג מזה השגות וחדושין דאורייתא, ולקטנים שאינם יכולין להשיג ולחדש, מגיע להם מזה התעוררות חדש וחשק נמרץ להתורה, שזה גם כן בחינת חדושין אצלו. אבל כשמקבלין מזה בני אדם שאינם כשרים, אזי נעשה אצלם מאלו התורות ל"ט מלאכות, ומגיע להם על־ידי זה חשק נמרץ והתעוררות חדש ליגיעות וטרחות ועבודות העולם הזה, שהוא ההפך ממש מ'טל' תורה הינו ל"ט מלאכות כנ"ל.

בכל ספר יש שם דמות דיוקנו של החכם שחדש אלו הדבורים שבזה הספר.

יש חדרי תורה, ומי שזוכה להם כשמתחיל לחדש בתורה הוא נכנס בהחדרים, ומחדר לחדר וכו' ומלקט משם אוצרות וסגלות יקרות וחמודות מאד, אשרי לו. אבל צריך ליזהר מאד לבל יטעה בעצמו שכבר השיג השגה שלמה, כי יש מי שנדמה לו שכבר נכנס לפני ולפנים בהשגות התורה, ובאמת הוא עדין עומד בחוץ לגמרי, כי אפלו בהשגות התורה אמתיות דקדשה יש בזה כמה בחינות, עין פנים. בפרט כי יש כמה וכמה חדושין והשגות שנדמה להאדם להשגות גדולות, ובאמת הם באים רק מהיכלי התמורות, על כן צריכין ליזהר מאד לבלי לטעות בזה. והצדיק הגדול מאד, אף כשזוכה להשיג השגות גדולות דקדשה באמת, אף על פי כן אינם נחשבים בעיניו לכלום לגדל עצם הכרתו את גדלת הבורא יתברך, ועל כן הוא משתדל ומתחזק בכל פעם שיתחיל השם יתברך להראות לו אור התורה, כאלו לא התחיל להשיג כלל מימיו (סימן רמה).

יש הבלים בעולם שהם בחינת הבל המה מעשה תעתועים, הינו הבלי עולם של שטות, וכשמקבלים אלו ההבלים ומכניסים אותם בתוך תורה ותפלה, ונעשה מהם הבלים דקדשה זה בחינת גרים. ועל־ידי הנשימה של הראה שמקבלה הבל ומוציאה הבל, שזה בחינת הבל נחית הבל סליק הנאמר בהראה, וכשזוכין להוציא כל הבלי הנשימה, רק על־ידי תורה ותפלה והבלים דקדשה זה בחינת גרים ממש, כי מקבלין את ההבלים של העולם שהם בחינת הבל המה מעשה תעתועים, ומעלין אותם לבחינת הבל דקדשה על־ידי תורה ותפלה.

לפני כל תורה יש בחינת ספקות, כגון בחדושי תורה קדם שמחדשין יש כמה ספקות ובלבולים קדם שמברר ומלבן הדבר כראוי, ואלו הספקות הם בחינת עץ הדעת טוב ורע, שהוא בחינת נגה, וכשמגיע אל התורה בעצמה זה בחינת עץ החיים וכו'.

מי שנתקבל לבעל פוסק, וכשפוסק באסור והתר וכיוצא מקבלין דעתו, על־ידי זה כשפוסק באיזה ענין מקבלין גם כן דעתו ונעשין לפעמים מופתים על ידו.

הצדיק האמת יש לו אימה גדולה כשאומר תורה, יותר מאימת ראש השנה ויום הכפורים.

המחשבה יקרה מאד מאד, עין פנים. וחכמה יקר יותר, כי מחשבה הוא שעולה על מחשבתו לבד, וחכמה הוא שבונה בחכמתו בנינים בשכלו והוא יקר מאד, ואפלו פשט שמחדשין הוא גם־כן דבר גדול מאד, ונעשה מזה דברים גבוהים ועליונים מאד, אך העקר שיהיה באמת.

על־ידי חדושי תורה שמגלין על־ידי זה נמשך אלקות כביכול לתוך מח השומעים, ואף על פי שזה אצלו יתברך כמו בחינת תפיסא כביכול, בחינת מלך אסור ברהטים ברהיטי מחין, אסור דיקא, אף על פי כן ניחא ליה להשם יתברך בזה. אבל כשלומד תורה לתלמיד שאינו הגון וממשיך אלקותו יתברך לתוך המח שלו, זהו אצלו יתברך כמו בחינת תפיסה ובית האסורים ממש, ועל־כן ענשו תפיסה. ועל־ ידי התפיסה נתתקנין ונזדככין הדבורים שהכניס לתלמידים שאינם הגונים, גם על־ ידי זה שלומד אחר כך תורה עם תלמידים הגונים, שעל ידי זה נתגלין חסדים, על־ידי זה נתתקן גם כן פגם הנ"ל.

התגלות חדושי תורה הוא בחינת התגלות החסדים כנ"ל, ועל כן צריך שיהיה לו להרב זכות אבות, כי החסדים מצד האב כידוע. או שיהיה הרב גדול במעלה כל כך, עד שיהיה לו חסדים מצד עצמו, ואין צריך לזכות אבות כלל בשביל זה, ואז יכול לגלות התורה על־ידי החסדים שיש לו מצד עצמו, ולפעמים מונע עצמו הרב ואינו רוצה לגלות תורה, מחמת שהוא עניו, ונדמה לו שאין לו חסדים מצד עצמו ולא מצד זכות אבות, ואז כשיש תלמיד הגון שיש לו זכות אבות, והוא מתחיל לגלות חדושי תורה שהם בחינת התגלות החסדים, על ידי זה מביא גם את הרב לבחינה כזו, עד שמכרח הרב בעל כרחו לגלות תורה שהוא בחינת התגלות החסדים.

קדם קבלת התורה היו עוסקין העולם רק בישוב העולם ובדרך ארץ, ואז היה עקר קיום העולם על־ידי חסד חנם בלבד, שזה בחינת האוצר מתנת חנם. ובאמת בודאי גם אז היתה התורה במציאות, כי התורה היא נצחיית, אמנם אז היתה התורה בהעלם ובהסתר, הינו כי כל התורה כלולה בעשרת הדברות, ואז קדם מתן תורה היו עשרת הדברות נעלמין בהעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, נמצא שבכל הדבורים ועבדות ועשיות שבעולם בכלם נעלם בהם התורה, כי הכל נברא בעשרה מאמרות שבהם נעלמין עשרת הדברות שהם כלל התורה. ועל־כן הצדיק בשעה שפורש מן התורה מחמת ההכרח, ואז שנג הוא בחינת איש פשוט, אז הוא מקבל חיות על ידי התורה מבחינה זו של קדם מתן תורה, הינו מהתורה הנעלמת הנ"ל, שזה בחינת קיום העולם על־ידי האוצר מתנת חנם בלבד. וכן כל אחד ואחד כפי אחיזתו בהתורה, וכפי קרובו אל הצדיק, כמו כן זוכה לקבל חיות בעת פשיטותו מבחינה זו של קיום העולם קדם מתן תורה.

אפלו דבור אחד לבד כשזוכין לחדש בתורה הוא גם־כן טוב מאד, כי הוא תקון גדול מאד, וגם הוא טובה לנשמת אבותיו שכבר נסתלקו.

יכולין לקשר המחשבה והדבור להשם יתברך ולומר חדושי תורה בלי מחשבה ועיון מקדם. אבל טוב יותר כשחושבין תורה, כי צריכין לחשב ולעין ולחקר ולברר הדברי תורה במחשבתו תחלה היטב קדם שאומרים.

כפי השיחות וההתגלות שנתפשט בימינו אלה מהחבורים הקדושים מצדיקי אמת שבדורותינו, על כן בנקל עכשו מאד לחדש בתורה.

בכל מקום שלומד אדם ואינו מבין צריך לבכות הרבה לפני השם יתברך שיאיר עיניו, ועל־ידי זה יזכה להבין, עד שיכולין לזכות על־ידי זה להבין גם בלמוד הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל, וכל ספרי הקבלה.

כשהתורה מראה לפעמים אהבה לאחד, אז אין רוצה כלל עולם הבא בשביל למוד התורה - רק שרוצה את התורה בעצמה.

גם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו. כי עקר התורה הוא להנשמות, שבעולם הבא יהיו הנשמות בקיאים ומשיגים היטב את התורה שלמד ושמע האדם בעולם הזה. אשרי המבלה ימיו בתורה ועבודה הרבה.

טוב ללמד במהירות ובזריזות, ולבלי לדקדק הרבה בלמודו ולבלי לבלבל דעתו הרבה בשעת למודו מענין לענין. רק יראה להבין הדבר בפשיטות במקומו, כי מעלת רבוי הלמוד עולה על הכל, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: ליגמר איניש והדר ליסבר, עין בפנים באריכות.

יכולין להיות איש כשר ואפלו צדיק אף על פי שאינו למדן כלל, רק בעל השגה אין יכולין להיות, כי אם כשהוא למדן בגמרא פרוש תוספות.

יש צדיקים שאומרים חדושי תורה אמתיים ומכניסים אותם באיזה פסוק או מאמר רבותינו ז"ל, אבל אין מכון ונכנס היטב בתוך דברי המקרא וכו', רק באיזה רמז וסמיכות בעלמא, וזה בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה. אבל יש צדיקים נוראים, שהם בבחינת משה, שחדושי תורתם הם ברורים וזכים כשמש, ומבארים ומפרטים היטב בפסוק או מאמר רבותינו ז"ל שהם מכניסים אותם בהם, וזה בחינת אספקלריא המאירה בחינת זה הדבר וכו'.

על־ידי חדושי תורה אמתיים רואין התגלות אלקותו יתברך שהוא יתברך ממציא מאין ליש, כי בתחלה לא היה יודע כלל זה החדוש, רק עכשו הוא לוקח ושואב ממקור החכמה שהיא בחינת אין בחינת והחכמה מאין תמצא, ולא מבעיא כשזוכין לחדש הרבה, אך אפלו כשאין מוצאין לחדש רק דבור אחד ובדחק גדול, גם זה פלאות הבורא יתברך, כי מהיכן לוקחין אפלו זה הדבור. ועל־כן באמת התורה הקדושה היא עדות נאמנה עליו יתברך.

יש צדיקים שהם גדולים בתורה ובקיאים בספרים הרבה, ומחמת זה דיקא אינם יכולים לחדש, מחמת שמבלבל אותם בקיאותם הגדולה, ומתחילים לומר הקדמות רבות, ומחמת זה נתבלבל דבריהם ואינם יכולים להוציא לאור איזה חדוש נאה, כי כשרוצין לחדש חדושי תורה, צריכין לצמצם את המח לבלי לרוץ מיד לבלבל דעתו ברבוי הקדמות שאינם מכרחים לחדושיו, ויעשה עצמו כאינו יודע, ואז יכול להוציא לאור ולחדש הרבה בהדרגה כסדר.

מי שרוצה לחדש בתורה, מתר לו לחדש כל מה שיזכה לחדש בשכלו בדרך דרוש וסוד, ובלבד שלא יוציא איזה דין חדש על פי דרושיו הנ"ל, עין פנים.

מה שכותבין לפעמים דברי תורה של עצמו או של אחרים, או שמעתיקין איזה דברי תורה, כל זה נחשב גם כן ללמוד, רצה לומר: אף על פי שהכתיבה בודאי מכלה זמן הרבה, ובזה הזמן שכותב היה יכול ללמד הרבה יותר, אף על פי כן מאחר שמכרח לכתב, אזי גם נחשב כאלו למד ממש כל אותו הזמן.

מי שאינו ראוי ללמד קבלה ולומד, על ידי זה אובד את לבו חס־ושלום, והוא בבחינת חסר לב, הינו שאין לו התעוררות הלב בתפלה ועבודה. אבל יש כמה וכמה שחיוב גדול עליהם ללמד קבלה, על כן צריכין להתפלל גם על זה להשם יתברך שיוליכו בדרך האמת בזה.