מַחֲשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים

המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח (לקו"מ סי' כט).

מה שצריכין להיות שב ואל תעשה, הן במעשה הן במחשבה, כי גם המחשבה של אנשים כאלו הוא בחינת עשיה וכו' – עין בהשמטות, אות ב.

כל ההרהורים באים על־ידי כח המדמה. ועל־ידי שמחדשין איזה דבר בתורה, שזה בחינת מדמין מלתא למלתא, על־ידי־ זה מתקנין פגם ההרהורים, שבאים על־ידי המדמה.

כשהמחשבה היא כלה אחוזה ודבוקה בדבר אחד שיהיה כן, דהינו בכל הבחינות שיש במחשבה, דהינו פנימיות וחיצוניות, ושאר הבחינות כלם עד הנקדה, וכשכלם כאחד אחוזים ודבוקים וחושבים שיהיה כן בלי בלבול ונטיה למחשבה אחרת – יכולים לפעל על־ידי־זה שבהכרח יהיה כן כמו שחושבין, רק שהמחשבה צריכה שתהיה בפרטי פרטיות ולא בדרך כלל (עין פנים). וגם לענין הלמוד מועיל זה – אם תהיה מחשבתו תקיפה ואחוזה מאד בזה, בודאי יהיה כן. דהינו למשל, שיחשב במחשבתו שיזכה ללמד ולגמר כל הארבעה פוסקים עם כל הפרושים, ובפרטיות באיזה אפן ילמד אותם ובכמה זמן, וכיוצא בשאר למודים, ויכניס מחשבתו בזה היטב בתקף גדול מאד כנ"ל – אז יזכה בודאי שיהיה כן, עין פנים (שיחות הר"ן סי' סב).

כשהבעל־דבר מתגבר מאד על האדם ומבלבל דעתו מאד בכמה מיני הרהורים רעים ובלבולים הרבה שקשה לו מאד לנצחם, אזי יבטל האדם עצמו לגמרי אל השם יתברך. כי כל אדם יכול לבטל עצמו לגמרי לפעמים, דהינו לסתם פיו ועיניו ולסלק דעתו לגמרי, כאלו אין לו שום דעת ומחשבה כלל, רק יבטל עצמו להשם יתברך לגמרי (שם סי' רעה).

כמה פעמים מבלבלין המחשבות מאד מאד, וכל מה שרוצים לדחותם באיזה דחיות, הם מבלבלים יותר ויותר. ועקר העצה, לבלי להתחיל לחשב בהם כלל ולסלק דעתו מהם לגמרי, ולעשות את שלו במה שהוא עוסק בו (ליקוטי מוהר"ן תנינא סימן נא).