השלום תלוי בדעת, ומחלקת הוא הפך הדעת. אך יש מחלקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד, יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלקת הוא אהבה ושלום גדול, בבחינת "את והב בסופה", כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ובמצרים, שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל. אך אחר־כך, כשנגאלו ממצרים על־ ידי משה, שהוא בחינת דעת, אז זכו לזה הדעת הגדול של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא באמת תכלית השלום. וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי 'מצה' הוא מלשון מחלקת ומריבה, הינו בחינת המחין והדעת של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת שלום. ועל־כן היא בבחינת אכילת מן, שהוא בחינת דעת (עיין פנים). ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל כי מצה הוא אסותא, כי שלום הוא רפואה (שם סי' נו).