מוֹעֲדֵי ה׳

שבת הוא בחינת אמונה וקדשת הברית, שעל־ידי־זה זוכין לאהבה והשתוקקות וכסופין טובים, שעל־ידי־זה נעשין נפשות קדושות. ועל־כן בתחלת כניסת שבת בא השתוקקות דקדשה להאדם, וזוכר את עצמו מאבדת הנפש בחל, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: כיון ששבת – וי אבדה נפש, הינו שזוכר את עצמו מאבדת הנפש בחל, ואומר: וי אבדה נפש, ומתחיל להתגעגע אחריה, ועל־ידי־זה בעצמו נתהוה הנפש יתרה של שבת, כי עקר התהוות נפשות דקדשה הוא על־ידי כסופין טובים, כנזכר לעיל (לקו"מ סי' לא).

שבת הוא בחינת בושה ויראה, שהוא בחינת אור התפלין (שם סי' לה).

שבת הוא בחינת תשובה. והתשובה הוא מאהבה, בחינת "אהבה בתענוגים", כי אהבה בא מענג שבת, ותשובה מאהבה זה בחינת לחם משנה של שבת (עין פנים). ועל־ידי־זה כל הכשרים שבדור נתרפאים, גם נתיפים ונתכבדים בעיני כל. ועקר הארת שבת, הארת התשובה, שהוא בחינת חיות דקדשה, בחינת "טועמיה חיים זכו", בחינת "שובו וחיו", מקבלין מחכמי הדור, מצדיקי הדור, שהם בחינת משה. ולפעמים כשהדור אינם שומרים את פיהם, אזי אינם יכולים לקבל בחינת שבת הנ"ל, כי שבת תלוי בשמירת הדבור, בחינת "ודבר דבר" הנאמר בשבת; וכשהדור אינם שומרים את פיהם, אז אף־על־פי שחכמי הדור משפיעים הארת שבת, הארת התשובה כנ"ל, אף־על־פישכן נתקלקל אצלם ההארה, כי מחמת פגם הדבור, מחמת זה אינם יכולין לקבל מחכמי הדור החיות דקדשה של בחינת שבת, ועל־ידי־זה נתקלקל גם ההוד וההדר והגדלה הבאה לכשרי הדור, ונלכדים בעון הגאוה, שזה בחינת גלות השכינה, חס ושלום (שם סי' נח).

שבת הוא בחינת תשובה שלמה, שיש לו מנוחה מכל, ונדחה הרע לגמרי ונעשה כלו טוב (שם סי' עט).

עקר שליטת החיצונים בימי החל הוא בבחינת רגלין, הינו שאין מניחין להאדם לילך בדרכי השם יתברך; ובשבת־ קדש חוזרין ומקבלין כח ההליכה, בבחינת "אם תשיב משבת רגלך". אך כמו התינוק, כשמתחיל לילך עדין צריך סעד לתמכו, כך כשהאדם מתחיל בשבת לילך בדרכי השם יתברך, צריך עוד סעד לתמכו, והסעד הזה הוא על־ידי בחינת אמת, שכלול בקדשת שבת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: אפלו עם הארץ ירא לשקר בשבת. אך עדין צריכין לתן כח לכלי ההליכה כדי שיוכל לילך היטב, וזה זוכין על־ידי צדקה של שבת, הינו שנותן לאדם על צרכי שבת, או שמאכסן עני על שלחנו (שם סימן פו).

במוצאי שבת מתחיל התגלות אליהו, ועל־ידי־זה נדחה השקר, שהוא מבחינת הנחש שהביא מיתה לעולם. ועל־ כן קשה אז לישן, כי שנה הוא גם־כן בבחינה זו (עין פנים). וגם כי ההבדלה של מוצאי־שבת הוא בבחינת דעת, ועל־כן קשה לישן, כי השנה הוא הסתלקות הדעת (שם קיז).

אכילת שבת יקרה וקדושה מאד, כי היא כלה אלקות, כלה קדש. על־כן צריכין לזהר בה שלא יהיה בה שום חלק ואחיזה מימי החל, הינו שלא יאכל כפשוטו בשביל שהוא רעב מאתמול, או בשביל שלא יהיה רעב למחר, כי על־ידי־זה יש אחיזה וחלק לימי החל באכילתו. ועל־כן צריך לכון באכילתו בשבת רק בשביל קדשת שבת עצמה. וזה בחינת תלתא "היום" דכתיב אצל אכילת שבת (שמות טז, כה), לרמז שיהיה אכילתו רק בשביל קדשת וכבוד היום עצמו (שם קכה).

תכף בשעת כניסת שבת, אזי מחמת גדל התענוג של הנפש יתרה שבא בשבת, על־כן מתחילין תכף להתגעגע ולהצטער על אבדת הנפש במוצאי־שבת. וזה בחינת: כיון ששבת – וי אבדה נפש. וזה כעין שמובא בזהר הקדוש, שבעת שהתענגו החבריא מאד מקדשת התגלות של רשב"י, התחילו להתגעגע מאד ואמרו: וי לדרא כד תסתלק! וזה כעין הנזכר לעיל ממש (שם סימן קכו).

חלול שבת היא בחינת מיתת אשתו ראשונה, רחמנא לצלן; ואכילת שבת הוא תקון לזה (שם רעז).

הכל כאשר לכל לא נברא אלא בשביל ישראל; וישראל בעצמן, עקר בריאתם בשביל בחינת שבת, שהוא התכלית, כי שבת הוא תכלית מעשה שמים וארץ, שהוא בחינת עולם הנשמות, שהוא עולם שכלו שבת, ושם ישיגו את השם יתברך כראוי, בלי שום מסך המבדיל ובלי שום מונע, כי אז יהיה נעשה אחדות גמור, וכל אחד יהיה מראה באצבעו: זה ה' קוינו לו! כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וזה התכלית אי אפשר להשיג בשלמות, רק דיקא על־ידי שעוברת הנשמה בעולם הזה השפל שנברא בששת ימי המעשה; וזה באמת מנפלאות הבורא יתברך (עיין פנים, לקו"ת סימן לט).

שבת הוא בחינת יראה ובושה, בחינת תשובה, שעל־ידי־זה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, הינו שיהיה נחיה השפלות של משה רבנו עליו השלום, המלבש בכל איבר ואיבר מכל אחד מישראל, שעל־ידי־זה בעצמו זוכין לקבל תענוג עולם הבא, שהוא למעלה מבחינת גבול, שזה גםש כן בחינת ענג שבת, שהוא מעין עולם הבא. וזה בחינת "טועמיה חיים זכו", כי מי שטועם טעם ענג שבת זוכה לבחינת חיים נצחיים (עיין פנים, שם סימן עב).

על־ידי שמירת שבת נצולין מגדלות, ועל־ידי־זה נתבטלין כל הכפירות וזוכין לאמונה, ונתמלא פגימת הלבנה, ונתיחד השם הוי"ה בהשם אלקים כמו שיהיה לעתיד, וזוכין לקבל שפע וברכה וכל טוב (שיחות הר"ן סימן נט).

ב"הודו" שאומרים בערב שבת במנחה יכולין לשבר לבו מאד ולפרש כל שיחתו שם (שם רסח).

כשאומרין "וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין", ראוי להתעורר מאד בשמחה גדולה והתלהבות גדול.

כח וזכות קדשת שבת הוא גדול מאד ועולה על הכל, כמובן בדברי רבותינו ז"ל במקומות הרבה, וכמו שאמרו גם לענין אדם הראשון, שכשחטא ונתגרש מגן־עדן, אז שבת אגין עלוהי. והבן־מלך שנחלף על־ידי ההיכלי התמורות ונתגרש ממקומו, ועבר עליו מה שעבר, לא זכה לבוא לגדלתו ולתכלית תקונו בשלמות, ושתחזר ושתשוב המלוכה אליו, עד שנתנסה תחלה אם יוכל לכנס לתוך הגן המבאר בפנים, וזכה לכנס בתוכו ולצאת ממנו בשלום על־ידי שעמד עצמו אצל המלך שהיה שלום בימיו, שהוא בחינת שבת; ואחר־כך כשצוה להעמיד אותו בפנים בתוך הגן, אז זכו כלם לכנס לתוכו וליצא ממנו בשלום (סיפורי־מעשיות, מהבנים שנחלפו).

מיתת הבנים קטנים, חס ושלום, נמשך מבחינת פגימת הלבנה. ובראש־חדש, שאז מתחלת הלבנה להתמלאת ולהתתקן, אז נמשך בחינת כפרה וסליחה והמתקה על כל תולדותם של ישראל, שיהיה נמשך עליהם חיים טובים וארוכים (לקו"מ סי' קנא).

בתמוז נשתברו הלוחות, ונתהוה שכחה. על־כן צריכין בתמוז לתקן זאת, ולהמשיך הזכרון, בחינת: זכרו תורת משה - ראשי תבות 'תמז' (שם סי' ריז).

התורה היא בחינת בית (עיין פנים), ויוצאת מבינה, שהוא בחינת סכה. וזה: ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית - ראשי־תבות 'סיון', שאז זמן מתן תורה (שם סי' רסו).

רב זמן קבלת הרפואות הוא בחדש אייר, כי אז נותנת הארץ בהם כח ביותר לרפאת. ועקר הדבר תלוי בשלום ובטול המחלקת (עין פנים). ועל־כן 'אייר' - ראשי־תבות: איבי ישבו יבשו רגע, בחינת הכנעת האויבים ובטול המחלקת, שזה בחינת שלום, שזה עקר הרפואה (שם סי' רעז).

עקר ראש השנה תלוי בסיון, שהוא זמן קבלת התורה, שעל־ידי־זה נתתקן האמונה, שעל־ידי־זה הוא בחינת חדוש העולם של ראש־השנה, בחינת: בתשרי נברא העולם, וכל העולם היה תלוי בששי בסיון שקבלו התורה, כמו שאמרו רז"ל (עיין פנים). 'אדר' - ראשי תבות: ראש דברך אמת (שיחות־הר"ן בהשמטות).

על־ידי יום־טוב, שהוא התגלות הרצון, על־ידי־זה נעשה יראה (שם).

המחשבות זרות והרהורים רעים הם בחינת סטרא דמותא, בחינת חמץ. וכשהמחשבות זרות הנ"ל רודפים אחר המח לכנס בו, והאדם גוער בהם ועושה מצה ומריבה עמהם ואינו מניח אותם לכנס לתוך המח, על־ידי־זה נצול מבחינת סטרא דמותא, וזוכה לקבל מחין גדולים, שהם בחינת מצה, בחינת חיים [וממילא מובן, שמצות בעור חמץ ואכילת מצה בפסח מסגל לזכות לכל הנ"ל].

המחלקת שיש בין הצדיקים השלמים הוא גם־כן רק בשביל זה, בכדי לגרש סטרין אחרנין דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. ועל־כן זה המחלקת שביניהם הוא בחינת מצה הנ"ל (לקו"מ סי' ה).

הדבור הוא התגלות הדעת, כמו שכתוב: "מפיו דעת ותבונה". ובמצרים שהיה הדעת בגלות, היה גם הדבור בגלות; וכשיצאו ממצרים, שיצא הדעת מהגלות, יצא ונפתח גם הדבור - אז נתפשט נאמנותו יתברך ונכר שהוא נאמן, מבטיח ועשה חסד לאוהביו וכו', כי החסד ורחמים תלוי בדעת (שם).

השלום תלוי בדעת, ומחלקת הוא הפך הדעת. אך יש מחלקת שהוא לשם שמים, שהוא באמת דעת גדול מאד, יותר מהדעת של שלום, כי באמת זה המחלקת הוא אהבה ושלום גדול, בבחינת "את והב בסופה", כמו שדרשו רבותינו ז"ל. ובמצרים, שהיה הדעת בגלות, בודאי לא היה מחלקת לשם שמים, כי זה תלוי בדעת כנ"ל. אך אחר־כך, כשנגאלו ממצרים על־ ידי משה, שהוא בחינת דעת, אז זכו לזה הדעת הגדול של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא באמת תכלית השלום. וזה בחינת אכילת מצה בפסח, כי 'מצה' הוא מלשון מחלקת ומריבה, הינו בחינת המחין והדעת של בחינת מחלקת לשם שמים, שהוא בחינת שלום. ועל־כן היא בבחינת אכילת מן, שהוא בחינת דעת (עיין פנים). ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל כי מצה הוא אסותא, כי שלום הוא רפואה (שם סי' נו).

בראש־חדש היה גמר הקמת המשכן, שמשם נמשך הכבוד של מלכים (הינו של מלכי ישראל בזמן שלותם של ישראל) ושל כל הממנים והראשים. ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל, שניסן ראש־השנה למלכים (שם סי' ה).

"צדקה תציל ממות" - ראשיש תבות מצת (שם סי' רא).

[אמר המעתיק: נראה מזה שצדקה מסגל להנצל בפסח מאסור חמץ, שהוא סטרא דמותא (עין מאמר 'בחצצרות', סימן ה), ולזכות לקדשת אכילת מצה בשלמות. ומזה מובן קצת מה שנתיסד מקדמונים ומדברי רבותינו ז"ל לתן מעות חטים לעניים קדם פסח.]

קריעת ים־סוף הוא בבחינת התפלה שבבחינת דין שמתפלל הבעל־כח הגדול, שעל־ידי־זה מכרחת הסטרא־אחרא להקיא ולהוציא מבטנה וקרבה כל הקדשות שבלעה, אף גם מכרחת להקיא ולהוציא עצמות חיותה ממש, שעל־ידי־זה נעשין גרים ונתרבה ונתגדל כבודו יתברך, ובא על־ידי־זה התפשטות הנבואה בעולם, שעל־ידי־זה נתברר המדמה, וזוכין לאמונה שלמה ולבחינת ההנהגה של השגחה ונפלאות, ולבחינת השיר שיתער לעתיד (לקו"ת סי' ח).

ניסן - ראש־השנה למלכים, ואז ממנין כל המלכים למעלה. ועל־כן אז הזמן להתחנן ולבקש מלפניו יתברך שיתן לנו מלך ומנהיג רועה נאמן, שיהיה בבחינת משה רבנו, עליו השלום, שיוכל להאיר בנו ידיעה והשגה כזאת, עד שנזכה להשיג ולדעת את התכלית האמת על־ידי כל מפעלות ה' אשר ברא בזה העולם השפל, שבשביל זה נברא הכל (שם לט).

פסח הוא בחינת ימין, ובימין הזה מעבירין החשך מהעינים, ואז עיניהם רואות נפלאות, ונפלאות אלו הם בעצמם גם־כן בחינת פסח. גם פסח הוא 'פה סח', בחינת "תורת אמת היתה בפיהו". ואור העינים הנ"ל מעוררין הגאלה התלויה בלב, בבחינת "כי יום נקם בלבי", הינו שמעוררין היום נקם שבלב לבטל שאור וחמץ של יצר לב האדם רע שנשאר לו מנעוריו. ושאור וחמץ שבלב האדם הוא המסית את האדם שיהרהר אחר תלמידי חכמים שבדור, ולומר זה נאה וזה לא נאה, שזה בחינת "חלק לבם" (עיין פנים). וכשמבטלין השאור והחמץ שבלב הנ"ל, אז יכול הלב להתלהב בלמוד התורה בשלהובין דרחימותא, ומים רבים, שהם אהבות ויראות חיצוניות, אי אפשר להם לכבות התלהבות הזאת, בבחינת "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'". וכל זה זוכין על־ידי תקון הברית, שעל־ידו זוכין לשלמות התפלה ולצמיחת קרן משיח בן דוד (שם סי' פג).

עקר בחינת יציאות מצרים הוא שיצא הדבור מהגלות. וזה בחינת פסח - פה סח, כידוע. ועקר הפרנסה והאכילה נמשך מבחינת זה הדבור. וזה טעם מנהג הפיכת השלחן בשבת הגדול - עין פנים (שיחות הר"ן סי' פח).

השיר של 'אקדמות' עם הנגון שלו הוא דבר נפלא וחדוש גדול, והוא שיר של חשק - עין פנים.

עקר גלות מצרים היה לתקן פגם הדבור שפגמו דור הפלגה וכו' (שם סי' רנד).

קול התקיעות הוא בחינת עזות דקדשה, שעל־ידי־זה נשבר עזות דסטרא־אחרא, שהוא עזות הגוף, ועל־ידי־ זה יכולה הנשמה להתקרב אל הגוף, להאיר בו ולהודיע לו מכל ההשגות שלה, שהיא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד. וכן בכלל העולם נשבר ונתבטל גם־כן העזות דסטרא־אחרא, שהוא העזות של כל החולקים והמונעים מלהתקרב אל הקדשה, ואז זוכין על־ידי־זה להתקרב אל הרועים דקדשה, שעל־ידם עקר המשכת קדשת אמונת ישראל.

תקון שני החותמות שנתתקנין ביום־ כפור והושענא־רבה, כידוע, כל זה הוא על־ידי הקולות דקדשה, כי אז צועקין ישראל קולות וקול שופר, שכלם הם בחינת עזות דקדשה, שעל־ידי־זה הוא תקון החותמות הנ"ל. ועל־כן תשרי נקרא ירח האיתנים, מלשון עזות ותקיפות. ועל־ כן בתשרי שמחת ישראל, כי עזות דקדשה הוא על־ידי שמחה.

שופר - זה בחינת יראה שלמה התלויה בלב. גם שופר הוא בחינת נבואה, שנמשכת על־ידי יראה הנ"ל. גם שופר הוא בחינת תפלה, שנגאלת ונפדית מן הגלות על־ידי שיש השפעת הנבואה. גם הוא בחינת מה שכל שיח השדה מחזירים כחם לתוך התפלה. ועל־ידי כל זה זוכין לאחז עצמו בכסא הכבוד, ששם שרשי נשמות ישראל, ולהיות בבחינת מקומו של עולם, שעל־ידי־זה יכולין לעשות ראש־השנה.

תקיעה - הוא בחינת התגלות כבודו יתברך; תרועה - הוא בחינת התפשטות הנבואה שבא על־ידי התגלות הכבוד; שברים - הוא בחינת בטול אמונות כזביות, ותקון האמונה והבטחון דקדשה; ועל־ידי־זה זוכין לבחינת חדוש העולם שלעתיד, ולההנהגה של השגחה ונפלאות, ולבחינת השיר שיתער לעתיד. וכל זה כלול בענין תשרי, וכל זה נמשך על־ידי התפלה בבחינת דין, שעל־ידי־זה מוציאין מהסטרא־אחרא כל הקדשות שבלעה, אף גם עצמות חיותה ממש, שזה בחינת גרים. וכל הנזכר לעיל כלול גם־כן בענין ראש־ השנה ותשרי.

יש כמה דברים אבודים, הינו מה שאובדים אבדות הרבה על־ידי התאוות; ואפלו מי שהוא צדיק, אובד גם־כן לפעמים; ואפלו הצדיקים החופרים ומבקשים אחר אבדות, הם אובדים גם־כן לפעמים, בבחינת "עת לאבד" (עין פנים). ודע, שיש מלאך, ותחתיו כמה ממנים, וכלם אוחזים בידם שופרות ותוקעים תקיעה תרועה תקיעה, והם עומדים וחופרים ומחפשים תמיד אחר אבדות, וכשהם מוצאים איזה אבדה נעשה רעש ושמחה גדולה.

על־ידי שכל אחד בא עם מחו ודעתו, ומקשר דעתו ומחו שבראשו, שהוא בחינת ראש, להצדיק, שהוא ראש בני־ ישראל, בראש־השנה, שהוא גם־כן בחינת ראש - נמצא שנתקבצו שלשה ראשים יחד, ונעשה מזה דברים עליונים מאד.

כל מה שהצדיק מצוה לעשות צריך לקים; רק כשמצוה שלא לסע על ראש־השנה אליו - זה אין צריך לקים.

באמת אין שום זמן כלל, כי כל השנה חולף ועובר כהרף־עין. ועל־כן העקר הוא ראש־השנה, ותכף כשחולף ועובר ראש־השנה צריכין ליחל ולהכין עצמו על ראש־השנה הבא.

בימי אלול וימים נוראים עד הושענא רבה, טוב לומר אז כל ספרי תנ"ך מתחלתם ועד סופם.

אפלו אנשים כאלו, שבכל השנה גם הצדיק האמת לא היה יכול לתקנם בשלמות, אבל כשזוכין לבוא אליו על ראש־השנה, אז גם הם יכולים לקבל תקונם, כי הצדיק האמתי המפלג במעלה עליונה מאד הוא עושה בראש־השנה ענינים ותקונים נפלאים, מה שבכל השנה גם הוא אינו יכול לעשות.

השמן של נר חנכה מרמז על שכל וחכמה, שעל־ידי־זה זוכין לשפלות וענוה אמתית, ועל־ידי־זה נתבטלין כל הכפירות וזוכין לאמונה שלמה, ועל־ידי־ זה נמשך שפע טובה וברכה.

מלכות המן־עמלק הוא מתגבר בתאות ממון, כדי לתפש על־ידי־זה כל ניצוצות הקדשה, ולהגביר ביותר ההסתרות שבתוך הסתרות, עד שרוצה להעלים ולהסתיר את הקדשה בהעלמה יתרה מאד. והצדיקי אמת שהם בחינת מרדכי, בחינת מלכות דקדשה, הם עומדים להלחם כנגדו ולהוציא בלעו מפיו ולהמשיך דעת גדול וקדוש כזה, עד שנתגלין כל ההסתרות ונעשין מהם תורה, וגם מוציאין ממנו כל הממון וכל הניצוצות שבלע ועושין מהם תורה.

מרדכי הוא בחינת "רב חסד", כי הם במספר השוה, בחינת עתיק, שזה בחינת ספורי מעשיות של שנים קדמוניות, שעל־ידם מעוררין מהשנה אפלו אותם שנפלו חס ושלום מכל השבעים פנים לתורה.

עמלק יונק מפגם הדעת, שעל־ידי־זה בא חס ושלום טמאת פגם הברית, שזה עקר טמאת עמלק.

עמלק היה פילוסוף ומחקר וכופר בעקר, ומשם נמשך דעת הפילוסופים הכופרים בכל התורה, ואומרים שעקר השגת התכלית הוא על־ידי הפילוסופיה והחקירות, ומחציפים פניהם כל־כך עד שאפלו מצות מעשיות שבתורה מפרשים רק על שכליות וחכמות שלהם, וכופרים בפשוטו לגמרי. וכל זה הוא מבחינת עמלק, שהוא האבן־נגף שיש בכל חכמה מהשבע חכמות, שעל־ידי־זה מי שנכנס לאלו החכמות יוכל להחליק ולפל, חס ושלום על־ידי האבן־נגף הנ"ל. והכנעתו הוא על־ידי אמונה שלמה ומצות מעשיות ועבודת השם בפשיטות ובתמימות גמור, בלי שום חכמות, והעקר על־ידי עבודת התפלה, כי התפלה משנה הטבע, ונתבטלין ממילא החכמות והחקירות שהם הולכים על־פי הטבע; וזה עקר התכלית אצלנו, שתהיה התפלה נכללת באחדותו יתברך, בבחינת "הוא תהלתך והוא אלקיך".