צַדִּיק

הצדיק האמת שבדור הוא בחינת משה משיח, והוא בחינת מאור הגדול, והוא מזהיר ומאיר את התפלה שהיא בחינת מאור הקטן (ליקוטי מוהר"ן סימן ב).

אלו בני אדם הבאים להחכם שבדור, והחכם מקבץ נפשותיהם שהם הרצונות שלהם, ומעלה אותם בבחינת עבור ומחדש אותם לטובה, ואחר כך חוזר ושב ויורד עם הנפשות לזה העולם וממשיך עמהם התגלות התורה, הנפשות האלו הם בבחינת החיות שבמרכבה, והגופים שלהם הם בבחינת האופנים, ונפש החכם בעצמו ודעתו הקדושה הם בבחינת הכסא ויושב על הכסא. וכן בבחינת התורה שממשיך, יש גם כן בחינת החיות והאופנים והכסא ויושב על הכסא (שם סימן יג).

עקר הארת כבודו יתברך בעולם, הוא רק על־ידי הצדיקים המצדיקים את הרבים ומשתדלים לקרב את הרחוקים ולהחזירם בתשובה, שזה עקר כבודו יתברך. וזה בחינת ההספד שצריכין להספיד על סלוק הצדיקים רחמנא לצלן (שם סימן יד).

כל צדיק וצדיק יש לו חלק גדול בהתורה הקדושה, וכשנסתלק הצדיק רחמנא לצלן אזי נסתלק עם כל חלקו שיש לו בהתורה הקדושה, ועל כן קשה אז גם לשאר הצדיקים לומר תורה (שיחות הר"ן סימן קלב).

הצדיק מבקש ומחפש תמיד לגלות הרצונות של ה' יתברך, הינו הרצון שהיה לה' יתברך בכלל הבריאה, דהינו מה שעלה ברצונו יתברך לברא את העולם בכלל, וכן הרצונות שהיה לו יתברך בפרטי הבריאה ובפרטי פרטיות, כי כל בריה משנה מחברו בתמונה ובכח ובטבע והנהגה, וכן בפרטי פרטיות יש בכל בריה בפני עצמה גם כן כמה וכמה פרטים ושנויים בין אבר לאבר וכיוצא, ובכל הברואים כלם דומם צומח חי מדבר, בכלם יש שנויים רבים לאין מספר בין כל אחד לחברו, וכן בכל אחד בפני עצמו בפרטי פרטיות כנ"ל, והכל הוא רק מחמת רצון הבורא יתברך, שרצה שזה יהיה כך וזה כך.

והצדיק מחפש תמיד אחר אלו הרצונות, ומשיג ומוצא אותם, על־ידי ההתפארות שמוצא בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. כי כל העולם לא נברא רק בשביל שצפה ה' יתברך על ההתפארות ושעשועים שיקבל מישראל, וכלל הבריאה היה בשביל ההתפארות שיקבל מכלל ישראל, ופרטי הבריאה היה בשביל ההתפארות שמקבל ה' יתברך בפרטיות מכל אחד ואחד מישראל, וכן השנויים בפרטי פרטיות שיש בכל הנבראים, היה כפי ההתפארות שיקבל ה' יתברך מכל אחד מישראל בפרטי פרטיות מכל תנועה טובה שבו, והצדיק מחפש ומבקש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, ועל־ידי־זה יודע ומשיג כל הרצונות של ה' יתברך שהיה לו בכל הבריאה בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות. ועל־ידי שהצדיק מגלה ההתפארות שמתפאר ה' יתברך עם ישראל שעל־ידי־זה נתגלין כל הרצונות של הבריאה כנ"ל, על־ידי־זה נתגלה יראה ואהבה (ליקוטי מוהר"ן סימן יז).

כשרוצים הצדיקים לשמע איזה דבור מה' יתברך, הם עושים תחלה את הדבור ובונים אותו על־ידי מעשיהם הטובים, ואחר כך זוכים לשמע דבורים מה' יתברך. וזה בחינת עשי דברו לשמע בקול דברו, כי הם עושים תחלה את הדבור ואחר כך שומעים אותו הדבור מה' יתברך, כי בזה הדבור ה' יתברך מדבר עמם.

וכשהצדיק שומע הדבור של תורה מפי ה' יתברך, יש להדבור שלמות, כי שלמות הדבור תלוי ביראה ויראה תליא באודנין. ועל כן מי ששומע דברי התורה מפי הצדיק בעצמו שזכה לשמע הדבורים מפי ה' יתברך בעצמו, על כן זה השומע מקבל דבור לשון הקדש בשלמות הינו ביראה, וזה בחינת ה' שמעתי שמעך יראתי (שם סימן יט).

יש צדיקים כאלו שהם בחינת למודי ה', הינו שלומדין כביכול את ה' שנותנין לו עצות. וכשה' יתברך גוזר גזר דין בעולם והדין צריך להיות דין תורה, ומחמת שהם כביכול למודי ה', על כן ה' יתברך מתיעץ עמהם ומגלה להם הדין תורה שנגזר על הדור, והם מכסין זה הדין תורה וחותמין אותו, בכדי שלא יינקו ממנו החיצונים שלא יהיה נעשה ממנו חס ושלום דין אכזרי. והם כשנגלה להם הדין תורה הולכין ומוכיחין הדור כדי להחזירם למוטב להמתיק הדין, ואפלו בשעת מוסר נזהרין גם כן להחתים ולהסתיר שלא יינקו ממנו החיצונים חס ושלום, ועל שם זה הם בחינת חותם. ואלו הלמודי ה' מרבים שלום בעולם, כי הולכים לפשר ולעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים (שם סימן כב).

עקר עצמיות האדם מה שנקרא אצל האדם 'אני', הוא הנשמה, שהיא עצם הקים לעד. והנה הנשמה של כל אדם היא רואה ומשגת תמיד דברים עליונים מאד, אך מחמת עזות הגוף בתאוותיו, על כן הנשמה שהיא עצם האדם רחוקה מבשרו וגופו, ואינה יכולה לסמך עצמה ולהתקרב אל הגוף להאיר בו ולהודיע לו מההשגות שלה, שזה היה טובה גדולה גם להנשמה כמבאר בפנים. וכן בכלליות בני אדם יש בחינת עצם ובשר, הינו הצדיק הדור החכם האמת שהוא בחינת הנשמה להעם שהם למטה ממנו, על כן הוא בחינת עצם והם נגדו בחינת בשר. ומחמת העזות דסטרא אחרא שיש בפרט ובכלל, על כן החכם האמת רחוק מהם ואינו יכול להאיר בהם להודיע להם מהשגות הנפלאות שלו.

ועל־ידי קולות דקדשה הן קול אנחה הן קול צעקה וכו', שכלם הם בחינת עזות דקדשה (עין עזות אות ב)., על־ידי־זה נשבר העזות דסטרא אחרא שהוא עזות הגוף, ואז הנשמה שהיא בחינת עצם האדם, מתקרבת ומתדבקת להגוף שהוא בחינת בשר ומאירה בו, וזה בחינת מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי. וכן כשהעם דבקים בהחכם האמת כמו בשר הגוף בעצם האדם, אז הם שומעים הקול אנחה הינו קולו של החכם ושוברת גופם, ועל־ידי־זה יוכל לסמך ולהתקרב אליהם ולהודיע להם מההשגות שלו.

אך לפעמים הגוף רחוק כל כך מהנשמה עד שאינו בבחינת בשר להעצם, ואז אפלו כשמתאנח וצועק וכו' אינו שומע הקול בעצמו רק קול הברה, ואינו זוכה לשבר עזות גופו על־ידי־זה, וכן אם אין העם דבקים להחכם כמו בחינת בשר להעצם, אזי אפלו כשמתאנח החכם אינם שומעים קולו כלל רק קול הברה, ואינו נשבר ונתבטל עזותם על־ידי־זה. על כן צריכין לזה בחינת שמוש, הינו על־ידי שמשמש הגוף להנשמה במצוות מעשיות, על־ידי־זה נעשה הגוף בבחינת בשר להנשמה שהוא העצם, וכן על־ידי שמשמשין את החכם נעשין בבחינת בשר להחכם, ואז זוכין לשמע הקול דקדשה עד שעל־ידי־זה נתבטל העזות דסטרא אחרא, ועל־ידי־זה זוכין לבא לשלמות האמונה, שהוא כלליות הקדשה שמקבלין מהצדיקי הדור האמתיים (שם).

יש תורה גנוזה וצפונה וכן צדיקים גנוזין, שאין העולם כדאי להשתמש לאורם, ומי שכופה את לבו ומקשר אותו לדעתו הינו שלבו ברשותו שכופף את יצרו, אזי לפי בחינתו זוכה לראות את האור הגנוז, הינו שמשיג אור התורה הגנוזה והצדיקים הגנוזים (שם סימן לג).

הצדיק העובד את ה' בדבקות גדול ובשכל גדול, כשהוא נופל לאיזה מדרגה פחותה ממנה, אף־על־פי שזאת המדרגה שהוא עכשו בה גם היא מדרגה גדולה לערך שאר הצדיקים, אף־על־פי־כן מחמת שלפי ערכו הוא בחינת נפילה, על כן הוא מתביש בזו המדרגה כאלו חטא איזה חטא ועושה תשובה על זה כאלו חטא, ובא על־ידי־זה לבושה גדולה שהוא בחינת אור התפלין, ונתחדדין השכל והמחין שלו ביותר, ונתוסף בו הכרה וידיעה חדשה בהשגות אלהותו יתברך (שם סימן לח).

הצדיק שלבו פתוח בחכמה בבחינת ולבי חלל בקרבי, על־ידי־זה יוכל לחדש מעשה בראשית, ולעשות נסים ונפלאות בעולם, כי לב הצדיק הנ"ל הוא בבחינת בריאת העולם ממש (שם סימן מט).

על־ידי לשון הרע מסתלק הדעת דקדשה, ומתגבר הכח המדמה שהם בחינת כלל התאוות ואהבות הבהמיות. והתקון לזה הוא על־ידי הצדיק האמת שזכה לרוח הקדש רוח נבואה (שם סימן נד).

לפעמים יש צדיק אחד שבאתגליא אין לו שום ממשלה, ואף־על־פי־כן באתכסיא ובהעלם גדול הוא מושל על כל הדור ואפלו על כל צדיקי הדור, כי כל נשמותיהם הם כלם תחת ממשלתו ומלכותו וכלם נכנעים וכפופים אליו, רק שהוא בהעלם גדול (שם סימן נו).

הצדיקי אמת על־ידי אנחה דקדשה שלהם זוכין להבריא ולהחיות את הרוח הדופק שלהם, ועל־ידי־זה מטהרין הידים שלא יהיה בהם שום אחיזה לזהמת הנחש שהוא בחינת עצבות רוח בחינת עצבון ידים, ואז נתנשאין הידים אל השמים עד שהם בעצמן בבחינת שמים (עין פנים), ועל־ידי־זה זוכים הצדיקים לקבל דבורים מן השמים. וכל הדבורים שמקבלין משם אין לגנות את המקבל אף אם אין הלכה כמותו מאחר שקבלם מן השמים, ומה שאין הלכה כמותו זה בחינת דרכי ה' שאי אפשר להשיג, כי זה בחינת צדיק וטוב לו צדיק ורע לו רשע וטוב לו רשע ורע לו, שכביכול אפלו משה רבנו עליו השלום לא השיג זאת כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי צדיק וטוב לו זה בחינת הצדיק שהלכה כמותו, צדיק ורע לו זה בחינת הצדיק שאין הלכה כמותו, רשע וטוב לו זה בחינת הרשע שמקרב לצדיק שהלכה כמותו, ורשע ורע לו זה בחינת הרשע שמקרב לצדיק שאין הלכה כמותו, ועל כן כשמקבלים דבורים מן השמים, אין לגנות את המקבל אף אם אין הלכה כמותו, כי זה בחינת מחלקת לשם שמים – לשם שמים דיקא, ועל כן באמת אלו ואלו דברי אלהים חיים כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ומה שאין הלכה כמותו הוא באמת נפלאות תמים דעים שאי אפשר לנו להבין ולהשיג (שם).

כשאין לו אמונת חכמים זה בחינת הסתלקות החכמים, כי אף־על־פי שהם עדין בחיים חיותם, אף־על־פי־כן מאחר שאינו מאמין בהם אין לך הסתלקות החכמים גדולה מזה. ועקר שלמות אמונת חכמים היא להאמין בהם שאינם מסתלקים כלל, כי זכותם ואור תורתם וצדקתם חי וקים לעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל צדיקים אפלו במיתתם נקראים חיים (שם סימן נז).

לפעמים מקבל הצדיק על עצמו יסורין בשביל העולם, והוא כמו חלוף שמחליף עם ה' יתברך ההשפעה וההשגחה זאת אינו רוצה בה ומקבל על עצמו יסורין, כי הוא בוחר בהשפעה ובהשגחה רוחנית, ואותה ההשפעה שהלכה לה נתפזרת בין העולם (שם סימן סג).

הצדיקי אמת על־ידי שנחלקים זה מזה וכל אחד מושך עצמו לצד אחר, על־ידי־זה נעשה ביניהם בחינת חלל הפנוי שהוא בחינת צמצום האור לצדדין, ובתוך החלל הפנוי הזה נבראו העולמות על־ידי הדבור. כמו כן כל הדברים שכל אחד מדבר, הכל הוא רק בשביל בריאת העולמות והמדות שנעשה ונתהוה על־ידם בתוך החלל הפנוי שביניהם. כי הצדיקים בוראים הכל על־ידי דבריהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל מה אנא עבדית שמיא וארעא במלולי אף אתם כן, ואפלו על־ידי שיחת חלין שלהם ואפלו מאלו הדבורים שנדמה להעולם כאלו אחד מדבר על חברו וחולק עליו, גם מזה נעשה איזה התהוות הבריאה.

אך צריכין לזהר שלא לדבר יותר מדי רק כפי הצרך לבריאת העולם לא יותר, בכדי שלא יהיה בבחינת רבוי האור שעל־ידי־זה היה שבירת כלים, שעל־ידי־זה התהוות הקלפות רחמנא לצלן (שם סימן סד).

כמו שאסור לאדם לעין ולהרהר כלל בהחכמות והמבוכות הבאים מבחינת חלל הפנוי, כי יוכל לבא על־ידי־זה לאפיקורסות גמור רחמנא לצלן, ועל זה נאמר כל באיה לא ישובון וכו' (עין חקירות וכו' אות ט), כמו כן מי שרוצה לעין ולהבין בשכלו דיקא ענין המחלקת שיש לפעמים בין גדולי הצדיקים אמתיים, יוכל לבא על־ידי־זה לאפיקורסות חס ושלום, כי זה המחלקת הוא גם כן סוד בחינת חלל הפנוי כנ"ל. על כן צריכין להתחזק רק באמונה לבד, להאמין כי אלו ואלו דברי אלהים חיים רק שאי אפשר לנו להבין זאת (שם).

התלמידים הם משרש אחד עם הצדיק שהוא רבם, והם תלויים בו כענפים באילן, שהאילן יונק חיותו משרשו והענפים יונקים החיות דרך האילן. ויש בזה כמה בחינות, כי יש תלמידים שהם בבחינת ענפים, ויש שהם בבחינת עלים, וכן שאר הבחינות (שם סימן סו).

המחין של הצדיק הם בחינת תפלין, ומה שהצדיק משפיל עצמו לפעמים לדברים קטנים ונמוכים כדי שיוכלו העולם לקבל ממנו שזהו אצל הצדיק בחינת מותרי מחין, זה בחינת רצועות של תפלין (שם סימן סט).

יש צדיק אמיתי שהוא יסוד העולם כמו שכתוב וצדיק יסוד עולם, וזה הצדיק הוא רק יחיד בעולם, כי הוא יסוד עולם שכל הדברים נמשכין ממנו, ואפלו כל הצדיקים הם רק ענפים ממנו כל אחד לפי בחינתו, יש שהוא בחינת ענף ממנו ויש שהוא בבחינת ענף מן הענף. וזה הצדיק היחיד בעולם הוא עניו ושפל ומשים עצמו כעפר, ועל־ידי־זה יש לו כח המושך להמשיך כל הדברים אליו, וזה הצדיק ממשיך כל ההשפעות לעולם, גם הוא בחינת משכן, כי יש לו כח המושך להמשיך אלהות למקום שהוא שם.

וכל הכבוד שיש לכל אדם שבעולם מקטן ועד גדול, כלם הם מקבלים רק מזה הצדיק, כי כל הכבוד והגדלה הוא רק אצלו, וכלם מקבלים ממנו. וכן התחדשות הכבוד, כי בכל פעם נתחדש הכבוד שזה הממנה בא להתמנות אחר ונתחדש הראשיות והכבוד, הוא הכל על־ידי זה הצדיק, כפי הקמתו את המשכן בכל פעם שמשם בא כל הכבוד (שם סימן ע).

יש בחינת צמאה נפשי, דהינו כמו מי שהוא צמא מאד ששותה אפלו מים הרעים, כמו כן גם בעבודת הבורא יתברך יש בני אדם שהם תמיד בבחינת צמאון, ולומדים ועובדים עבודתו יתברך תמיד, והם תמיד בבחינת צמאון, כי נפשם שוקקת תמיד לעבודת ה', אך שהוא בלא זמן ושכל, כי לפעמים בטולה של תורה זו היא קיומה, וכמו שכתוב עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועקר הצמאון הוא מחמת שהם בבחינת מחין דקטנות ואינם זוכין לבחינת התחדשות המחין, והם בבחינת סומים ועורים בעבודת ה', והסומא אין לו שבע כמאמר רבותינו ז"ל, ועל כן אינם יכולים להשביע את נפשם ולרוות צמאונם בעבודת ה'. וזה מעלת ההתקרבות וההתדבקות לצדיקים, כי על־ידי־זה זוכין שתהיה העבודה בבחינת ראיה ושכל, שאז הוא בבחינת גבול וזמן כראוי ולא בבחינת צמאון (שם סימן עו).

בכל צדיק אמתי יש בו התגלות משיח, ואף־על־פי שאין בו התגלות משיח יש בו מדה של משיח שהוא בחינת משה, הינו שהוא עניו מאד וכו' ויודע שפלותו באמת וחשיבות וגדלת ישראל, עד שמוסר נפשו וחיותו בעד ישראל. וכל זה זכה על־ידי שעשה תשובה שלמה כל כך, עד שנדחה הרע לגמרי ונעשה כלו טוב, שזה גם כן בחינת משה משיח (שם סימן עט).

לפעמים על־ידי מה שאדם צדיק נע ונד בתוך ביתו, יכול לשכך את האש שהוא בחינת דינים, ויכול להחיות מתים שיהיו חיים (שם סימן צב).

האדם אם עובר עברה חס ושלום אינו רואה עד היכן הפגם מגיע, אבל הצדיק רואה עד היכן הפגם של כל אחד מגיע, כי הצדיק יש לו עיני ה' כביכול בחינת עיני ה' אל צדיקים, ועיני ה' משטטות בכל הארץ. ולפעמים כשהצדיק רוצה להעניש את אחד, אזי נותן את עיניו בו הינו שיהיו רואים בעיניהם של צדיקים, ועל־ידי־זה הוא רואה מה שפגם, ואין ענש גדול מזה כשהאדם רואה בעיניו מה שפגם (שם סימן צח).

יש צדיק אשר השיג אור גדול בהתורה הקדושה ומעשיו גם כן בשוים לפי אור השגתו בתורה, ואזי צדקתו ותורתו שניהם מתישבים בשובה ונחת, ולפיכך דעתו נוחה עם הבריות. ויש צדיק אשר אור השגת אור תורתו גדולה מאד ממעשיו, ואזי אוריתא קמרתח בה, ואי אפשר שתהא דעתו נוחה עם הבריות ומערבת עם המון עם כמו הצדיק הנ"ל (שם סימן ק).

כל צדיק הדור הוא בחינת משה משיח, וכשמחדש בתורה הוא בבחינת ורוח אלהים דא רוחו של משיח, מרחפת על פני המים שהיא התורה, וכמו שמשיח סביל מרעין עבור כל ישראל לכפר עליהם, כמו שכתוב והוא מחלל מפשענו, כמו כן כל צדיק הדור הוא סובל יסורים בשביל כלל ישראל להקל מעליהם.

גם מה שאין אנו זוכים להשיג הדברים של חדושי תורה של הצדיק כמות שהם כמו שיצאו מפי הצדיק בגבהי מרומים, רק צריכין לפרשם לנו בדרך חל בלשון אשכנז או כיוצא בזה בלשון חל שרגילין לדבר בו, זה גם כן בחינת והוא מחלל מפשענו בחינת דאתעביד חל בגיניהו, וזה גם כן אצל הצדיק בחינת סביל מרעין לכפר על ישראל (שם סימן קיח).

לפעמים כשהתלמידים מתענגים ומשתעשעים מאד באור תורת רבם, ומתפעלים על־ידי־זה כל כך עד שמשבחים אותו בפניו, על־ידי־זה הוא מגלה להם אחר כך עוד חדושי תורה, וכמובא בזה הרבה בזהר הקדוש מענין החבריא עם רבם הקדוש רבי שמעון בן יוחאי (שם סימן קכו).

יש צדיק שהוא בבחינת המובא בזהר הקדוש מעין דנפיק מאתר חד ואזיל מתחות לארעא עד שנובע ונתגלה ויוצא במקום אחר עוד, ואף במקום שהולך תחות ארעא הוא משקה שרשי אילנא, כמו כן יש צדיק אמתי שבמקומו הוא מפרסם גדול, ובמקום אחר הסמוך לו אינו מפרסם ואינו חשוב כלל, ושוב במקום אחר הוא מפרסם ביותר, אך באמת אפלו במקום שאינו מפרסם ואינו חשוב כלל, גם שם עקר הקיום והחיות על ידו, רק שהוא בהעלם, כי גם שם דאזיל מתחות ארעא הוא משקה שרשי אילנא כנ"ל (שם סימן קלב).

כמו שהשמש שהיא גדולה כמה אלפים פעמים מכל שטח הארץ, והיא בעצמה מאירה בשוה תמיד בתחלת היום ובאמצע היום, רק המניעה היא מחמת הארץ המפסקת בין בני אדם ובין השמש, על כן אין האור מתפשט כל כך בתחלת היום רק מקצת מקצת עד שנתפשט על הארץ, ואף שהארץ קטנה מאד נגד שטח השמש, אף־על־פי־כן מחמת שבני אדם סמוכים לה ביותר על כן היא מפסקת מלראות אור הגדול של השמש, והוא כמשל המטבע הקטנה אם יחזיק אותה נגד עיניו ובסמוך להם ממש, אז ימנע על־ידי־זה מלראות הר גדול. כמו כן ממש אור הצדיק האמת וכן אור התורה הקדושה, הוא גדול כמה אלפים פעמים כנגד כל שטח מהות העולם הזה, וכמאמר רבותינו ז"ל לענין התורה להדיא, עין פנים. כי באמת התורה הקדושה והצדיקי אמת הם מאירין בכל העולמות כלם באור גדול מאד, ואורם גדול אלפים ורבבות פעמים מכל העולם הזה והבליו, והם מאירים תמיד בשוה כמו השמש כנ"ל, והמניעה היא רק מצד המקבלים. הינו מחמת שבני אדם משקעים מאד בהבלי עולם הזה והוא סמוך לעיניהם מאד, ונדמה להם שאין טוב מזה, על כן העולם הזה אף שהוא קטן ומעט מאד ואין בו ממש כלל, אף־על־פי־כן הוא עומד לנגד עיניהם ומונע אותם מלראות אור הגדול והקדוש של התורה והצדיקי אמת, וכמו שאמר הבעל שם טוב ז"ל: 'אוי ואבוי', כי העולם מלא אורות וסודות נפלאים ונוראים והיד הקטנה עומדת בפני העינים ומעכבת מלראות אורות גדולים כאלה.

אבל באמת אם ישים האדם זה הדבר עצמו אל לבו היטב, איך שהדבר קטן ומעט כזה מעכב ומונע אותו מלראות אורות גדולים כל כך, וכל זה מחמת שהוא סמוך מאד לנגד עיניו, אזי בהעברה בעלמא יוכל להעביר העולם הזה מנגד עיניו, דהינו שיטה עיניו מן העולם ולא יסתכל על העולם הזה רק ירים ראשו ויגביה עיניו ויסתכל למעלה מן העולם הזה הקטן מאד ומפסיק וחוצץ, ואז תכף יזכה לראות האור הגדול והמפלג של התורה והצדיקי אמת בשלמות (שם סימן קלג).

מי שרוצה האמת, אפשר לו לידע מעלת הצדיק על־ידי האנשים המקרבים אליו, כי הצדיק בעצמו אי אפשר להשיגו כי אין בו שום תפיסה כי הוא למעלה לגמרי משכלנו, רק על־ידי אנשיו המקרבים אליו שהעולם אינם רחוקים עדין מהם כל כך ובהם יש להם תפיסה והשגה, על־ידם יכולים להבין מעלת הצדיק (שם סימן קמ).

כשבא נשמה קדושה להעולם עם הענפים השיכים לה, אזי הקלפה מסבבת אותה, רק נשאר פתח נגד אמונה שכנגד האמונה הפתח פתוח. ולפעמים מחמת פגם הענפים משליכין אותם משם, ואזי מתפשטת הקלפה גם על הפתח, דהינו שמשליכין ומפילין אותם מן האמונה, ואזי אין יכולין לכנס ולהתקרב אל שרשם שהוא הנשמה הנ"ל.

והנה סתימת הפתח דהינו האמונה על־ידי פגם הענפים כנ"ל, הוא רק לפי שעה, דהינו בעת שצריכין להשליך לחוץ את מי שאינו ראוי להתקרב, אבל תכף אחר כך חוזר הפתח ונפתח כבתחלה. וכשיש חס ושלום רבוי פגמים הרבה, אזי מתיראין וחוששין שלא יסתם הפתח לגמרי חס ושלום על־ידי התגברות הקלפה המסבבת הנ"ל, ואזי מעמידין שם בפתח הנ"ל ירא שמים שהוא בעצמו עומד לשמר שלא יכנסו לשם, ואף־על־פי־כן הוא תועלת נגד הקלפה המסבבת הנ"ל, שאי אפשר לה להתגבר ולהתפשט על הפתח מחמת הירא שמים שעומד שם. ועל־ידי מסירות נפש דהינו שמוסר נפשו לנסע ולהתקרב אל הצדיק, על־ידי־זה אפשר לדבק עצמו אליו, אך אף־על־פי־כן אי אפשר שיאיר אליו החכמה דהינו המח בעצמו (שם סימן קנב).

התלמיד והרב הם בחינת חמה ולבנה, ואם התלמיד יש לו פנים הינו בחינת אנפין נהירין, אזי יכול לקבל אור פני הרב עד שיתראה בפניו אור פני הרב ממש כמו שהלבנה מקבלת אור השמש, וזה ענין קבלת פני תלמיד חכם, הינו קבלת פנים של הרב לתוך הפנים שלו ממש.

אך אם התלמיד אין לו פנים דהינו שהוא בבחינת אנפין חשוכין על־ידי שהוא משקע בתאות ממון, אזי אין מתראה בתוכו פני הרב, וכן מי שהוא עזות פנים, אין לו פנים דקדשה ואינו יכול לקבל פנים בבחינה הנ"ל (שם סימן קנג).

מי שמדבק עצמו באמת לדברי תורה היוצאים מפי הצדיק ונהנה מהם באמת, בודאי אי אפשר לו אחר כך לסבל ולחפץ כלל חיי העולם הזה (שם סימן קנז).

יש שבא אל הצדיק שהוא רופא חלי הנפשות, ורוצה שיתן לו הצדיק רפואות הינו הנהגות ודרכים כפי מה שהוא יודע, אבל באמת הצדיק יש לו רפואות יקרים וחשובים ודרכים ישרים אחרים שצריך להנהיגו לרפואתו האמתיית, ולפעמים אי אפשר לו להצדיק לגלות לו פנימיות התורה הצריך לרפואתו, בכדי שלא יהיה נעשה אצלו מזה סם מות חס ושלום, על כן ההכרח להלביש לו פנימיות התורה בדברי תורה אחרים. ולפעמים גם זה אינו יכול לקבל, ומכרח הצדיק להלביש התורה בספורי דברים חיצונים, למען יוכל לקבל הרפואה הגונה (שם סימן קסד).

כשהעולם אצל הצדיק אז יש לו ממשלה (שם סימן קסו).

כשה' יתברך מראה פנים שוחקות חיים וטובה לעולם, ולהפך להפך חס ושלום. וכן הצדיק כשמראה פנים שוחקות הוא טוב, וכן להפך (שם סימן קעב).

יש צדיקים אמתיים שיש להם כח כזה, שכששותין יין לפעמים זוכין לקבל חכמה ומחין קדושים כאלו, עד שיכולין על־ידי־זה לכפר ולמחל עוונות ישראל בבחינת ואיש חכם יכפרנה (שם סימן קעז).

הצדיקים שבדור הם יושבים על סדר העגול והם בחינת בית דין, וה' יתברך הוא ראש בית דין שלהם, ומהם יוצא המשפט לכל אחד ואחד הן לזכות הן לחובה, וכן הם מחלקין הפרנסה לכל אחד ואחד הראוי לו. והעקר הוא שיהיה אהבה ביניהם עד שיהיו בבחינת רואין זה את זה (שם סימן קפג).

כשנמשך השפע הבאה על־ידי יראה תתאה שבאה מדברים תחתונים (עין יראה אות יח), אזי צריכין לעשות כלי לקבל השפע שלא יינקו ממנה החיצונים, ועל־ידי ההשתוקקות והרצון לנסע אל הצדיק נעשה רשם וציור הכלי, ואחר כך כשבא אל הצדיק נעשה הכלי (שם סימן קפה).

עקר הרגשת תענוג ושעשוע עולם הבא וכל הש"י [שלש מאות ועשר] עולמות שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק הוא רק בלב, כי הלב יכול לתפס במקומו עד אין חקר ואין מספר, ושם מקור הרגשת כל התענוגים והשעשועים ועל כן אפשר שישב אחד אצל חברו במקום אחד, ולזה יהיה לו כל התענוגים והשעשועים וכל הש"י עולמות, וחברו אף־על־פי שיושב אצלו לא ירגיש כלום, כי לבו חסר מכל זה מכל הטובות והשעשועים שיש לחברו הצדיק בתוך לבו, אשרי לו (שם סימן קצא).

לפעמים יכול להיות שלא ימלאו בקשת הצדיק, כי זימנין דשמע וזימנין דלא שמע כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אבל יש צדיק שיכול לגזר ולומר אני אומר שיהיה כן (שם סימן רכז).

לפעמים אדם מתקרב לצדיק האמת ואחר כך אובד העשירות, דע כי זה מחמת שהוא רואה דבר יקר מאד הינו אור הצדיק שהוא יקר מפז ומפנינים, ואף־על־גב דאיהו לא חזי מזלה חזי, ואזי משליך המזל העשירות כלאחר יד, מכל שכן כשזוכה להרגיש גם בעצמו שההתקרבות להצדיק הוא יקר מכל העשירות שבעולם, אזי בודאי אינו משגיח על ממון ואינו רוצה בעשירות כלל (שם סימן רמ).

יש צדיק גדול מאד עד שאין העולם יכול לסבל קדשתו, ומחמת זה הוא מתעלם מאד ואין רואין ממנו שום קדשה ופרישות יתרה (שם סימן רמג).

כשהאדם מאמין בהצדיק בלי שום דעת אפשר לו לפל, כי מאמונה לבד אפשר לפל, אבל אם יש לו גם דעת שמבין גם בהדעת, אזי אי אפשר לו לפל (שם סימן רנה).

מדירת הצדיק נכר מעשה הדור (שם סימן רסט).

יש צדיקים בני עליה גדולים מאד, שהנשמות שממשיכים לבניהם הם בבחינת למעלה מששים רבוא נשמות ישראל (שם סימן רעג).

הצדיק שממית עצמו בחייו, על־ידי־זה הוא זוכה גם בעודו בחיים לחפש בגנזיא דמלכא, שזה תכלית כל תענוגי עולם הבא (שם סימן ערה).

יש צדיק שהוא גדול במעלה כל כך, עד שאין מקנא שום צדיק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא רק אותו יתברך לבד, בחינת בקנאו את קנאתי (שם סימן רעח).

בכל דור ודור יש רועה ישראל בחינת משה רעיא מהימנא, וזה הרועה עושה משכן, ומזה המשכן מקבלין התינוקות של בית רבן הבל פיהם שאין בו חטא, ומשם מתחילין לקרות ולהכנס לתוך התורה. ודע שכל הצדיקים שבדור בכל אחד ואחד יש בו בחינת משה, וכל אחד ואחד הוא בחינת רועה ועושה בחינת משכן, וכל אחד לפי בחינתו לפי בחינת המשכן שהוא עושה, כמו כן יש לו תינוקות שמקבלים הבל פיהם משם.

ולידע כל זאת, דהינו לדעת כל צדיק וצדיק איזה הם התינוקות השיכים לו וכמה הם מקבלים ממנו, ולידע כל הבחינות שיש בזה והדור שיבא מהם עד הסוף, דע שמי שיכול לדון את כל אדם לכף זכות, ולחפש ולמצא הנקדות טובות שיש בכל אחד מישראל אפלו בפושעי ישראל, שעל־ידי־זה יש לו בחינה גבה כזו שכל הנקדות טובות תאבים אליו וכלולים בו, שעל־ידי־זה הוא יכול להיות חזן ושליח צבור בתכלית השלמות (עין פנים)., הצדיק הזה הוא יודע כל זה הנ"ל בשלמות, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל החזן רואה היכן התינוקות קורין (שם סימן רפב).

תכף כשטועמין טעם הטוב של התורה של הצדיק האמת, אזי אפלו בעת ההתרחקות שהוא בחינת לילה וחשך, הינו אף־על־פי שנמנע אחר כך ואינו מתקרב, אף־על־פי־כן תמיד תאיר לו אור התורה שטעם אצל הצדיק האמת (שם סימן רפה).

הצדיקים הם גברי כח עשי דברו, שהם עושים ומנהיגים עם הדבור כרצונם, ויכולין לשנות הטבע על־ידי שלמות דבורם (ליקוטי תנינא סימן ב).

כשהצדיק בצער ובצרה רחמנא לצלן, כמה וכמה נשמות שבעולם הזה ושבעולם הבא מקוננין ומתאבלין על צערו, וגם השכינה מקוננת. וכשזוכה לרפואה והרחבה, אזי מתנחמין כלם ונמשך שמחה לכלם (שם).

החכם גדול שבקדשה הוא יכול לקשר כל הרצונות שבעולם לשרש הרצון ששם הוא בחינת הסתלקות משה כידוע, ועל־ידי־זה הוא מתגבר ומכניע וסותר דעות חכמי הטבע שכופרין ברצון, הינו שרוצים להראות בחכמתם המטעת שהכל על־פי הטבע וכאלו אין שום רצון חס ושלום. אך כנגד זה החכם שבקדשה הנ"ל יש בחינת מצח הנחש שהוא שרש חכמת הטבע, ויניקתו מזקני הדור שאין בהם שלמות (עין פנים) , וצריכין להכניע אותו על־ידי צדקה (שם סימן ד).

הרבי והחכם אמת שבדור על־ידי שעוסק לדבר עם תלמידיו ולהכניס בהם דעתו, על־ידי־זה נכנסים המקיפים שלו לפנים, הינו שזוכה להשיג בכל עת השגות וידיעות חדשות. והמקיפין שלו הם בחינת למעלה מהזמן של כל עולם הזה, כי הם בחינת שעשוע עולם הבא בחינת תכלית הידיעה בחינת שפע הכתר (שם סימן ז).

לפעמים אורו של הצדיק הוא גדול מאד מאד עד שאי אפשר להתלמידים לקבל ממנו במקומו, על כן מכרח הצדיק להוריד ולהכניע עצמו אצלם ולילך אליהם, כדי שעל־ידי־זה יתמעט ויתגשם האור קצת כדי שיהיו יכולים התלמידים לקבלו, ובשביל זה מכרח הצדיק לפעמים ליסע על המדינה להאיר להתלמידים. וזה דוקא מגדל עצם הפלגת מעלתו מאד, כי כל מה שהצדיק הוא במעלה גדולה ביותר, הוא צריך לצמצם ולהוריד עצמו לענוה וקטנות ביותר כדי שיוכלו הקטנים ממנו לקבל האור, שזה בחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו (שם סימן לח).

עקר הדבר שצריך הצדיק להאיר בתלמידיו, הוא להגדיל דעתם ולהוציא אותם מבחינת מחין דקטנות למחין דגדלות שזה בחינת המתקה. ולפעמים הוא מאיר בהם על־ידי הארת פנים ונחמות, שמנחם אותם ומאיר להם פניו בפנים שוחקות אנפין נהירין, ולפעמים אינם יכולין לקבל על־ידי־זה, ואז צריך להאיר בהם על־ידי יסורין שצריך ליסרם ולבזותם כדי לבטל אותם בכדי שיוכלו לקבל אורו, שזה בחינת אעא דלא דליק מבטשין לה (שם).

מה שהצדיק מכרח לפעמים להוריד עצמו ולבטל עצמו קצת מגדלתו כדי שיוכל הקטן לקבל כנ"ל, זה הבטול והקטנות שלו הוא רק לפי שעה ואחר כך חוזר למעלתו, אבל על־ידי־זה הוא מתקן ומגדיל את הקטן לגמרי. ויש חלוקים בענין קטנות והכנעת הגדול אצל הקטן כדי לקבל אורו, כי לפעמים הוא רק בתנועה בעלמא, ולפעמים צריך לילך ולנסע אליו, והכל לפי הענין (שם).

הצדיק האמת שעוסק לקרב בני אדם לה' יתברך, הוא עקר ההתפארות שה' יתברך מתפאר בישראל [שזה בחינת תפלין שלו יתברך], כי על ידו כל ההתקרבות וההתפארות. ועל כן מי שמסתכל בו, ועקר הדבר בשעת הקבוץ מהבאים אליו לשמע דבר ה', וביותר בראש השנה שאז הוא זמן הקבוץ הגדול ביותר, ואזי ההתפארות גדול ביותר מחמת שמתקבצים הרבה בני אדם החפצים להתקרב אליו יתברך, ואזי נתגדל ונתוסף פאר ויפי הצדיק כי הוא בעצמו עקר ההתפארות כנ"ל, אזי מי שמסתכל בו באמת בזה הצדיק האמתי, זה בחינת שמסתכל ורואה באור התפלין של ה' יתברך, ואזי הוא מקבל על־ידי־זה גם כן בחינת תפלין מחין, ואז נעשין עיניו בבחינת עיני ה', ואזי בכל מקום שהוא מסתכל נמשך בחינת קדשת ארץ ישראל, בחינת אוירא דארץ ישראל מחכים (שם סימן מ).

הצדיק הוא בחינת שבת בחינת נקדה הפנימיית שבתוך העגולים, שהם בחינת ששת ימי המעשה שהם בחינת העגולים שסביב הנקדה, והבעל דבר מתגבר על האדם ומזמין לו מניעות, ואינו מניח אותו להתקרב אל הנקדה הפנימיית שהוא הצדיק שממנו יונקים הכל. אך כל זמן שהוא בתוך כלל ישראל שזה בחינת שהוא עדין בתוך העגולים, ולא יצא מן העגולים לגמרי חס ושלום, עדין יש לו תקוה להתקרב אל הנקדה הפנימיית הנ"ל (שם סימן מה).

כשהצדיק הגדול האמתי מגלה חדושי תורה נפלאים ונוראים, על־ידי־זה נתגדלים גם איזה קטנים במעלה, כי נעשה רעש גדול מזה שזה מגלה חדושים נוראים כאלו, ועל־ידי־זה הכל רצים ומתקבצים ובאים לאיזה קטן במעלה לשמע ממנו איזה חדושי תורה, והוא עומד עצמו על איזה פסוק ואומר להם מה שאומר (שם סימן נז).

האדם נתהוה מארבעה יסודות אש רוח מים עפר, וכל אלו הארבעה יסודות נמשכין מיסוד הפשוט שהוא בחינת הצדיק יסוד עולם, שממנו נמשכין כל הארבעה יסודות. גם הצדיק הוא בחינת הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן וכו' (שם סימן סו).

כל הדורות כלם נמשכין מהצדיק שהוא הראש האמתי בחינת ראש בית, וכשחס ושלום זה הצדיק נסתלק ונתעלם, אף־על־פי שלו בעצמו אין הפסד כלל במה שנתעלם ונסתלק, כי אם נתעלם ונסתלק מכאן הוא גדול ומפאר בעולם הבא, אבל על הדור יתום שנשארו הוא רחמנות גדול מאד, כי הם כיתומים ממש ומתגלגלים בראש כל חוצות ואין איש לאסף אותם ולהכניס אותם הביתה. אבל כשיש זה הצדיק שהוא הראש בית, אזי כל בני הדור כלם בבחינת בני בית (שם סימן סז).

זה הצדיק שעוסק ביותר בעסק התפלה, הינו שמרבה לדבר עם אנשיו ומזהירם מאד להרבות בתפלה בכונה ובכח גדול וכן לעסק בהתבודדות ושיחה בינו לבין קונו וכו', על זה הצדיק יש על־פי רב מחלקת ביותר, כי תפלה הוא דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שם סימן צג).

כמו שבגשמיות למראה בני אדם אין רואין שום שנוי בדמות ותמונה בין ארץ ישראל לשאר ארצות להבדיל, ואף־על־פי־כן היא קדושה מאד מאד בתכלית הקדשה עצומה ונוראה מאד, כמו כן הצדיק והאנשים כשרים לערך שאר העולם, אין ביניהם שום הפרש בגשמיות לכל מראה עיני בשר, והם דומים בדמותם וצלמם וכל תנועותיהם ככל שאר בני אדם. ואף־על־פי־כן באמת לאמתו אנו מאמינים שהם מפרשים ומבדלים לגמרי מהם, כי איש כשר הוא ענין אחר לגמרי מכל שאר בני אדם, ומכל שכן הצדיקים אמתיים, ולא כמו שיש טועין וסוברין שצריכין להכיר את הצדיק בפניו ובצלמו ובדמותו, שיהיה משנה בדמותו ובתנועותיו דיקא, ובאמת לא כן הוא כנ"ל. וכן הוא גם לענין שאר דברים שבקדשה (שם סימן קטז).

יש צדיקים גדולים בני עליה שזוכין להשיג השגות נפלאות ונוראות מאד, ואף־על־פי־כן כל השגתם אינו עולה אצלם כנגד איזה דבור מדברי תורה שהם מגלין בפני העולם, כי בכל דבור ודבור שהם מגלין בפני העולם תלויים בו כל העולמות עליונים ותחתונים (חיי מוהר"ן סימן שעד).

לפעמים הצדיק פוגם באיזה דבר נגד רצונו יתברך, וה' יתברך הוא אוהב משפט ועל כן משפטו חרוץ למיתה חס ושלום, רק מחמת שה' יתברך אוהב מאד את הצדיק ויש לו געגועים גדולים אחריו, על כן לפעמים מחליף ה' יתברך את משפט המיתה על בושה, כי בושה חשובה גם כן לפעמים כמיתה רחמנא לצלן, ואז ה' יתברך מגרה בהצדיק איזה איש חוטא וחיב מיתה רחמנא לצלן, והוא עומד וחולק ומבזה את הצדיק, ובזה נתכפר להצדיק ענש המיתה רחמנא לצלן והצדיק נשאר בחיים, וזה האיש החולק נענש ומת אחר כך שלא מחמת רצון הצדיק כי גם ענוש לצדיק לא טוב, רק מחמת כי בלא זה היה האיש הזה חיב מיתה מכבר, וממילא נתקדש שם שמים גם כן כי העולם סוברין שנענש בשביל כבוד הצדיק שהוא כבוד שמים (שבחי הר"ן סימן כט).

יש צדיקים שעבדו את ה' וטרחו ביגיעות גדולות, עד שזכו לאיזה מדרגה ומעלה עליונה כל אחד כפי מעלתו. אבל הצדיק האמתי המפלג במעלה עליונה ונוראה מאד מאד הוא אינו עומד על מדרגה אחת בשום פעם, רק תכף כשזוכה לאיזה מדרגה גבה ונפלאה ולהשגה עליונה גבוהה ונוראה מאד שאז יש לו ניחא קצת והוא קצת בשמחה, אבל תכף אחר כך הוא משתוקק ומתגעגע ונכסף לה' יתברך כאלו לא התחיל עדין כלל לכנס בעבודת ה', והוא שפל בעיני עצמו באמת, ויש לו רחמנות גדול על עצמו כאלו לא הריח עדין מעולם שום ריח מעבודת ה', והוא טורח ומתיגע בכל עת ובכל שעה ומקבל על עצמו יסורים קשים ומרים עד אין שעור, ומרבה בתפלות ותחנונים וגעגועים וכסופין גדולים מאד וכו', עד שבא להשגה ומדרגה יותר עליונה. וכן בכל פעם ובכל שעה הוא מתחיל מחדש, ושוכח כל העבר כאלו לא התחיל עדין כלל, רק כמי שמתחיל לילך ולכנס בקדשת ישראל, ולבו נשבר בקרבו ויש לו רחמנות על עצמו באמת ובתמימות ובהכנעה גדולה כאלו לא התחיל עדין כלל.

ובאמת אף־על־פי שבודאי הידיעה של הצדיק והשגתו הנוראה שמשיג בכל פעם הוא חדוש גדול נפלא ונורא מאד, אבל האינו יודע שלו הוא חדוש גדול ביותר, הינו מה שבכל פעם הוא מסלק ושוכח לגמרי כל חכמתו והשגתו הנפלאה ועושה עצמו באמת כאינו יודע עד שעל־ידי־זה בעצמו זוכה לבא בכל פעם למדרגות גבוהות ועליונות עוד יותר כנ"ל, זה הבחינת אינו יודע שלו, הוא חדוש נפלא ונורא ביותר. ואי אפשר לבאר בזה, רק כל חד כפום מה דמשער בלבה (שם סימן לג).

אפיקורסית נקראת משא, ועל כן כשנוסע להצדיק הוא משליך מעליו משאוי גדולה, כי מאחר שנוסע להצדיק כבר יש לו אמונה שהיא הפך אפיקורסות (שיחות הר"ן סימן לז).

יש צדיקים שמגלין ואומרים תכף מה שהם רואים ואינם יכולים להחזיק אצלם, אבל יש צדיקים ששרשם מבחינה גבה יותר, והם יכולים להחזיק אצלם כל מה שרואים ואין מגלין אותם (שם סימן עג).

דע שיש אור שהוא מאיר באלף עולמות, וזה האור אין אדם פשוט יכול לקבלו מחמת גדלו, וצריך לזה חכם גדול והוא יהיה בבחינת תלמיד חכם נוקם ונוטר וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל, והוא יכול לחלק האלפים למאות, דהינו לחלק האור הגדול לחלקים כדי שיוכלו גם הקטנים במעלה לקבלו מעט מעט. ולחכם כזה טוב מאד להתקרב אליו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אם ראית תלמיד חכם שהוא נוקם ונוטר חגרהו על מתניך לסוף שתהנה מתלמודו, כי מאחר שיכול לחלק האלפים למאות דהינו לחלק האור הגדול לחלקים, על־ידי־זה בודאי יכול להנות מלמודו ולקבל ממנו.

ומי שיודע השכל של ענין זה מפני מה מי שהוא תלמיד חכם נוקם ונוטר יכול לחלק האלפים למאות וכו' כנ"ל, מי שיודע זאת הוא יודע מה הוא מת, והוא יכול להחיות מתים וכו' (עין פנים).. ומשיח הוא יודע כל הענין הזה בשלמות, אבל הצדיקים אינם יודעים אלא כשיכולין לעשות מאלפים מאות, ואלו הצדיקים הם חגורה למשיח בבחינת והיה צדק אזור מתניו כתרגומו (עין פנים). ואלו הצדיקים מחיין את הצדיקים הקטנים (שם סימן צג).

כשבאים על קברי אבות כנהוג, טוב לומר ולבקש מהמתים השוכנים סביב סביב לקבר אביו ואמו וכיוצא שיודיעו להם שבא בנם או בתם ובקשו והתחננו על כך וכך, כי אולי אביהם ואמם וכיוצא אינם שרויים אז על קברם כלל רק נסתלקו למקום שנטרדו לשם. אבל אצל הצדיק אין צריכין לחשש על זה שמא איננו שם, כי מיתת הצדיק הוא רק כמו מי שיוצא מחדר לחדר אחר וסוגר הדלת אחריו, שבודאי אם אחד יבוא אצל הדלת ויצעק ויתחנן אבי אבי או רבי רבי ומורי וכו', בודאי שמע ישמע דבריו וצעקתו ויעזר ויושיע לו בכל מה דאפשר (שם סימן קנו).

הצדיק האמת אפלו אם בא למדרגה הגבוהה שבגבוהות אינו מסתפק בזה, רק הוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להשיג עוד יותר, כי מי יודע מה שיש עוד להשיג ומה שיוכל לזכות עוד, כי גדלת ה' יתברך הוא אינו סוף (שם סימן קנט).

הצדיק האמת יודע את כל אחד ואחד כפי מה שהוא מתחלה ועד סוף וכל מה שעשה ועבר וכו', וידיעה זאת הוא דבר פשוט אצלו לגמרי (שם סימן קפד).

הצדיק הגדול האמתי המפלג במעלה וכו', הוא יודע כל שרשי נשמות ישראל ומשיג אותם מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויודע לתת תקונים והנהגות לכל אחד בעבודת ה' וכן בסדר הלמוד וכיוצא, לכל אחד כפי שרש נשמתו. ואף־על־פי שהבעל דבר מתגבר על זה מאד, ומזמין כמה וכמה מניעות לכל אחד ואחד למנעו מלקים ההנהגות שמצוה עליו הצדיק, אף־על־פי־כן צריכין להתגבר ולהכריח את עצמו בכל לבבו ובכל נפשו לקימם בשלמות, כי כל הנהגה והנהגה שהוא מצוה לעשות, הוא סגלה ותקון ומועיל על מה שעבר, ועל העתיד, ולאחר ההסתלקות של האדם, ולימות המשיח, ולתחית המתים, ולעתיד לבא (שם סימן קפה).

צריכין להאמין באמת, שכמו שה' יתברך נמצא בודאי תמיד, כמו כן נמצאים בודאי צדיקים גם כן תמיד בכל דור ודור (שם סימן קצב).

אפלו מי שאינו שומע הדבורי תורה של הצדיק האמתי רק הקול לבד, הוא גם כן טוב מאד. ואפלו מי שהוא רק עומד בביתו של הצדיק בשעה שמגלה ואומר תורה, הוא גם כן טוב מאד מאד בלי שעור (שם סימן רו).

לפעמים הצדיק האמתי מדבר איזה דבור לאיזה אדם, והדבורים מנחים אצל האדם ואינם עושים פעלתם ואינם מעוררים אותו עד אחר כך לזמן רחוק, וכן לפעמים יש שהדבורים אינם עושים פעלתם בזה האדם, רק שמתגלגלים מאדם זה לאדם אחר ומחברו לחברו וכו', עד שבאים לאדם כזה שנכנסים הדברים ללבו בעמק גדול ומעוררים אותו מאד ועושין בו פעלתם בשלמות (שם סימנים רז רח).

דע והאמן, אם אפשר להוציא אחד מן הרפש, גם מי שיתאחז בו באדם זה יוציאו אותו גם כן (שם סימן רט).

כשמקרבים להצדיק האמת טועמים טעם גן עדן, כי הצדיק הוא גננא דגנתא (שם סימן רנב).

הצדיקים יש להם עיני ה', ועל כן בודאי הם יכולים להסתכל בעיני ה' ולדעת כל מה שעבר האדם (שם סימן רנז).

יש נשמות נדחות שאינם יכולין להתעלות כי אם על־ידי מה שהצדיק נע ונד לפעמים בדרך. ויש צדיק שאינו רוצה להיות נע ונד, אבל אף־על־פי־כן הוא נע ונד בביתו, הינו מה שהוא הולך הנה והנה בביתו זהו גם כן בחינת נע ונד (שם סימן רפ).

הצדיק הגדול, בהדבור שהוא מדבר נכללין בו כל הדבורים הצריכין אל כל ישראל, וכל הדברים שצריך כל אחד מישראל (שם סימן רצ).

בספורי מעשיות שהעולם מספרים יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאד, אך שנתבלבלו הספורים מאד וכו' (עין פנים), והצדיק הגדול יכול על־ידי ספור מעשה ליחד יחודים, וכשהוא רואה שנתקלקלו צנורות עליונות ובלתי אפשר לתקן אותם על־ידי תפלה, אזי הוא מתקנם ומיחדם על־ידי ספור מעשה. וגם כשהוא רואה שאינו יכול להחזיר העולם למוטב ולהשיבם בתשובה שלמה לה' יתברך על־ידי התורות והשיחות הקדושים שעוסק לדבר עמהם, אזי לפעמים הוא מתחיל לעסק בספורי מעשיות, ועל־ידי־זה דיקא הוא מעוררם משינתם ומביאם אל תכלית שלמותם. כי הספורי מעשיות של הצדיק נמשכים ממקום גבה ועליון ונורא מאד, ויש ספורים כאלו שהם מבחינת עתיק וכו' (הקדמת המעשיות).

הצדיק האמת אף־על־פי שיש לו כח להשתמש בשמות והשבעות וכיוצא בקדשה גדולה, אף־על־פי־כן אין לו להשתמש בזה כלל, רק יהיה לו אמונה בה' יתברך כפשוטו, וה' יתברך יעזר לו. ולפעמים נדמה להצדיק שהוא מכרח להשתמש בזה ושהוא מצוה גדולה וכיוצא בזה, אף־על־פי־כן צריך להתישב בזה מאד, כי אף־על־פי שנדמה לו שלבו מיעצו לזה, אולי הוא רק מהמדברים שמפתים אותו לזה, עין פנים (סיפורי מעשיות מעשה ג).

קדם שיורדת נשמת הצדיק האמת שהוא המנהיג האמת לעולם, אזי מכריזין בכל העולמות עליונים, שכל מי שיש לו ללמד חוב על זאת הנשמה יבוא, ומסתמא אין גם אחד שילמד איזה חוב חס ושלום על נשמה קדושה כזאת. בתוך כך בא הבעל דבר שהוא הס"מ בעצמו, וצועק אם זה הצדיק יבוא לעולם מה לי לעשות עוד, ועל מה שוא בראתני, כי בודאי יחזיר למוטב את כל העולם וכל העולם יתתקן על ידו בשלמות. אז משיבין לו להס"מ, זאת הנשמה צריכה לירד להעולם בודאי ואתה חשב לך עצה.

ואז הבעל דבר נותן לעצמו עצה שיהיה הצדיק הזה רשאי לירד להעולם, ואף־על־פי־כן יהיה אור אמתתו וקדשת צדקתו נעלם וגנוז ומכסה מהעולם מאד. (ומסתמא העצה על־ידי שמעמיד עליו איזה מפרסם הדור שיחלק על זה הצדיק ויעלים אורו בהעלמה גדולה, וזה החולק מסתמא יש לו להס"מ הכרות עמו מכבר, כי כבר היה לעולמים הרבה הרבה הרבה מעשיות כאלו וכמעט בכל דור ודור). ולולי שהבעל דבר מתגבר עצמו כל כך בכל דור ודור להעלים אור הצדיק האמת, בודאי כבר היה תקון העולם בשלמות. אך אף־על־פי־כן עצו עצה ותפר, ורבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום והנשמה הזאת יורדת בעולם, ואף־על־פי שבאמת עובר עליו מה שעובר ולולי ה' שהיה לנו וכו', אף־על־פי־כן הצדיק הזה הוא כובש מלחמות רבות, וסוף כל סוף יתתקן העולם על ידו בשלמות (שם מעשה ז).

כל זמן שאין האדם זוכה להתקרב באמת אל הצדיק האמת, אזי אף־על־פי שלומד ומתפלל תמיד אף־על־פי־כן אינו זוכה להרגיש טעם אמתי בלמודו ותפלתו, ואם היה משים אל לבו היטב, היה מרגיש בעצמו שחסר לו איזה חסרון ואינו יודע מהו (ובאמת החסרון הוא מצד שלא זכה להתקרב לצדיק אמתי שיאיר לו האמת). ואשרי למי שזוכה להתקרב להצדיק האמת בעולם הזה בחיים חיותו, כי הבעל דבר מניח את עצמו על זה מאד למנע את האדם מזה כל ימי חייו חס ושלום, מאחר שעקר שלמות קדשת יהדותו תלוי בזה.

ולפעמים יש אדם שעושה מצוה כזאת שבא על־ידי־זה לבחינת מאור הקטן, ואלמלי היה האדם הזה זוכה להתקרב אל הצדיק האמתי שהוא בחינת מאור הגדול, כבר היה בא משיח והיה תקון העולם בשלמות. והאדם הזה אף שיש לו געגועים וכסופים גדולים מסתמא להתקרב לזה הצדיק, אך הבעל דבר מתגרה בזה האדם ביותר, ומזמין לו מניעות רבות אחרות בכל פעם בפרט מניעות המח כמבאר במקום אחר, ועקר המניעות על־ידי שמתלבש הס"מ עצמו באיזה חולקים ובודים הדוברים על הצדיק עתק וכו', על כן צריכין לבקש מאד מה' יתברך שיזכה לשבר כל המניעות ולהתקרב באמת להצדיק האמת, עין פנים (שם מעשה ח).

הצדיק האמת העוסק לקרב בני אדם לעבודת ה' יתברך הוא יושב עם האנשים שלו חוץ לישוב, הינו כי כל ישיבתו והנהגותיו הוא בודאי ההפך ממש מדרכי הישוב אשר רב מעשיהם תהו ורודפים אחר המותרות וטרודים בהבלי הזמן, אבל הצדיק עם אנשיו הם רחוקים מכל זה לגמרי, ומסתפקים במה שיש להם, ובפרט על בגדים ומלבושים אינם מקפידים כלל, והם כיושבים חוץ לישוב לגמרי ממש בכל דעותיהם והנהגותיהם, ועוסקים רק בתפלה ושירות ותשבחות לה' יתברך, ותשובה וודויים ותעניתים וכו'.

ואצל אלו האנשים כל העבודה הגדולה שבעבודת ה', שנדמה לרב העולם לדבר קשה מאד לקבל על עצמם עבודה כזאת בפרט סגופים ותעניתים וכיוצא, אבל אצלם כל זה יקר מכל התענוגים שבעולם, כי יש להם תענוג מן הסגוף הגדול או מתענית וכיוצא יותר מכל התענוגים שבעולם. אך אף־על־פי שהם יושבים באמת חוץ לישוב, אף־על־פי־כן נכנסים גם כן בכל פעם אל הישוב בכדי לקרב עוד בני אדם לעבודת ה' יתברך ומתנהגים בזה בחכמה גדולה, כמבאר בפנים (שם מעשה יב).

זה הצדיק הנ"ל יכול להספיק לכל אחד ואחד מהמקרבים אליו מה שצריך לו, ואם הוא מבין באחד מאנשיו שלפי מחו הוא צריך לעבודת ה' שיהיה מלבש במלבושים יקרים מאד, הוא מספיק לו. וכן לפעמים להפך, דהינו שמתקרב אליו איזה עשיר, והוא מוציאו מן הישוב כנ"ל ומנהיגו שם בבגדים פחותים. והכלל כי הוא יודע צרך הספקת כל אחד ואחד, וכך הוא מספיק לו ומנהיג אותו כנ"ל (שם).

כל מה שהצדיק מתחדש בעבודתו ביותר בכל פעם ועושה עצמו כאינו יודע, וכאלו הוא עדין יניק לגמרי, ולא התחיל עדין לחיות כלל, ומתחיל בכל פעם מחדש כנ"ל, על־ידי־זה דיקא הוא זוכה לעלות בכל פעם להשגות ומדרגות גבוהות ביותר עין לא ראתה וכו', עד שעל־ידי־זה אף־על־פי שהוא יניק ביותר כנ"ל, אף־על־פי־כן הוא זקן ביותר למעלה מהכל, וזוכה לחיים ארכים כאלה עד שכל זמן העולם כלו אינו עולה אצלו כהרף עין, ומחמת זה אין לו שום הסתכלות בעולם, מאחר שכל זמן העולם אינו עולה אצלו כהרף עין, עין פנים (שם מעשה יג).

כל הקולות שבעולם כלם הם רק מן חסרונות, כי כל אחד ואחד צועק על חסרונו, ואפלו כל השמחות שבעולם הוא רק מחמת החסרון שהיה חסר לו ונתמלא לו החסרון. אבל יש צדיק אמתי שזוכה לחיות חיים טובים שאין בהם שום חסרון, והוא נראה כחרש, מחמת שכל העולם אינו עולה אצלו לכלום שישמע החסרון שלהם, כי הוא חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון. וחיים טובים שלו הם לחם ומים, אבל בהלחם ומים שלו יכולין להרגיש כל הטעמים וכל הריחות וכל מיני ענג שבעולם, עד שיחיו על־ידם חיים טובים באמת בלי שום חסרון כנ"ל (שם).

יש בחינת גן כזה שגדלים בו פרות וגדולים נפלאים שיש בהם כל הטעמים וכל הריחות וכל המראות שבעולם, והיו כלם יכולין לחיות חיים טובים אמתיים על־ידי־זה הגן. ועל הגן הזה יש גנני [שקורין: אגראדניק] הינו צדיק קדוש ועליון כזה שהוא ממנה על זה הגן, והוא משתדל תמיד בכל תקוני הגן. ולפעמים בעון הדור נאבד הגנני הזה הינו שנעלם ונתכסה אורו של זה הצדיק, ואין העולם זוכין לידע ממנו שהוא זה הגנני שעל ידו היו יכולין כלם לחיות חיים טובים אמתיים על־ידי הגן, והגנני הזה אף־על־פי שהולך ואומר שהוא הגנני, אבל העולם מחזיקין אותו למשגע חס ושלום, וזורקין אחריו אבנים ומגרשין אותו, וממילא אינו יכול להשתדל בתקוני הגן, ועל־ידי־זה כל מה שיש שם באותו הגן בודאי מכרח להיות כלה ונפסד, מאחר שאין שם הממנה דהינו הגנני.

אך אף־על־פי־כן היו יכולין לחיות מן הספיחים שבגן, אך הבעל דבר מתגרה מאד גם בזה, ומכניס בעולם דברים כאלו דהינו מדות רעות כאלו, שמקלקלין החיים טובים שהיו זוכין לחיות על־ידי הגן, כי על־ידי המדות האלו נתקלקל כל מין טעם עד שהוא בחינת טעם נבלה, וכל מיני ריח עד שהוא בחינת ריח של חלבנה, וגם נחשכים העינים על־ידי בחינת עננין דמכסין על עינא, עד שעל־ידי־זה נפגם כל מיני מראה וגונין שבעולם.

והנה אף־על־פי שבודאי יש בעולם צדיקים כאלו שיש להם עשירות גדול ואוצרות גדולים ברוחניות, שהם מתפארים גם כן שהם חיים חיים טובים, ובאמת הם חיים חיים טובים על־ידי האוצרות הקדושים שלהם, אף־על־פי־כן יכולים הקלקולים הנ"ל להזיק להם גם כן, הינו שעל־ידי פגמי העולם יתקלקל גם אצלם הטעם והריח ושאר דברים הנ"ל, ומכל שכן שאין להם כח לתקן העולם ולהחזיר להם החיים טובים שהיו יכולין לחיות על־ידי הגן הנ"ל. ועל כן לפעמים כשנתקלקל גם אצלם החיים טובים שלהם, ואז כל תקונם על־ידי הצדיק הגדול במעלה הנ"ל שהוא בחינת חרש שהוא חי חיים טובים שאין להם שום חסרון, והוא נותן להם לטעם מהלחם ומים שלו, ומרגישין בהם כל הטעמים וכו' כנ"ל, וגם על־ידי־זה נתתקן מה שנתקלקל אצלם. והצדיק הזה הוא יכול לתקן החיים טובים אצל כל העולם, והוא מודיע שעקר קלקול החיים טובים שלהם, בא להם מהמדות רעות שהכניס הבעל דבר בהם, דהינו כי על־ידי נבול פה נתקלקל אצלם הטעם שכל הטעמים הם טעם נבלה, ועל־ידי נאוף ממש חס ושלום נתקלקל אצלם הריח, ועל־ידי שאין בהם אמת ומטין דין ונושאים פנים ולוקחין שחד, על־ידי־זה נתקלקל אצלם המראה, ומזהיר אותן מאד לטהר עצמן מאלו העברות, ואז לא די שנתתקן אצלם הטעם והמראה והריח, אף גם שזוכין על־ידי־זה למצא הגנני שנאבד, וכל זה זוכין על־ידי הצדיק החרש הנ"ל (שם).

כשמתחילין בני העולם לפקח על עסקיהם, הינו לחשב מחשבות לתקן החיים טובים שנתקלקלו אצלם, אזי באים בתחלה אל הצדיקים הנ"ל שחיים חיים טובים על־ידי העשירות ואוצרות דקדשה שיש להם. רק אם העולם זכאים וכבר הגיע זמן תקונם, אזי הצדיקים הנ"ל הם מודים על האמת, ומודיעים להעולם שכל התקון של הצדיקים הנ"ל בעצמו וכן התקון של כל באי עולם, תלוי רק בהצדיק החרש הנ"ל (שם).

עקר התהוות הזמן הוא רק על־ידי החסדים של אמת, ועל־ידי־זה עקר קיום העולם והמעין והלב כמבאר בפנים. וכל יום ויום כשהוא הולך ממקום שהוא בא משם, אזי הוא הולך בחדות ושירים נפלאים מאד שיש בהם כל החכמות, ויש שנויים בין הימים כי אין יום דומה לחברו כמבאר בפנים. ויש צדיק גדול ונפלא מאד שהוא עוסק בזה, הינו שהוא הולך ומקבץ כל החסדים של אמת, ומביאם לאיש חסד האמת שהוא באמת אדם גדול מאד, ועל־ידי־זה עקר התהוות הזמן. וזה הצדיק העוסק בזה לקבץ החסדים של אמת, הוא בודאי חכם גדול ונפלא מאד, וגם הוא מליץ ודברן נפלא מאד, ויכול לדבר חדות ושירים נפלאים עד שאין נמצא שום נברא בעולם שלא ירצה לשמע אותו, ובאלו החדות והשירים יש בהם כל החכמות.

וכל זה מובן ממילא, מאחר שעקר קיום העולם והמעין והלב וכל הנבראים כלם הוא רק על ידו על־ידי שהוא מקבץ החסדים של אמת, וכן עקר כל החדות והשירים של כל יום ויום שיש בהשירים האלו כל החכמות הכל על ידו, נמצא שהוא יודע חדות ושירים נפלאים מאד כנ"ל, אך מחמת שהדבורים של העולם שאינם שבחים לה' יתברך אין להם שלמות, על כן זה הצדיק הנ"ל דיקא נראה בעיני העולם ככבד פה, כי הוא ככבד פה מאלו הדבורים של העולם שאין בהם שלמות, אבל באמת אינו כבד פה כלל, רק אדרבא הוא מליץ ודברן נפלא מאד כנ"ל (שם).

יש שני צפרים אחד זכר ואחד נקבה והם רק זוג אחד בעולם, והשני צפרים הנ"ל נתעו ונתרחקו זה מזה עד שאין יכולים למצא אחד את חברו, וכשמגיע הלילה אזי מיללין בקול יללה גדולה מאד, כי כל אחד מילל על זוגו. והשני צפרים אלו מרמזים למה שמרמזים (כמובן קצת ליודעים, וכמו שכתוב 'כצפור נודדת מן קנה' וכו', וכתיב 'שאג ישאג על נוהו', ובה כתיב 'מאנה להנחם על בניה כי איננו' דיקא כמו שדרשו רבותינו ז"ל).

ויש צדיק אחד שיש לו צואר יפה ונפלא מאד וקול נפלא מאד, וכל מיני קולות שבעולם שהם קול בלא דבור, כלם הוא יכול להוציאם בקולו, הינו כי הוא יכול לכון לעשות בקולו כמו כל מיני הקולות שיש בעולם של כל מיני חיות ועופות ושל כל מיני כלי שיר וכיוצא בזה, וגם הוא יכול להשליך קולות, הינו שבמקום שהוא מוציא הקול לא יהיה נשמע הקול כלל רק ברחוק יהיה נשמע שם הקול, ועל־ידי־זה הוא יכול להמשיך השתי צפרים הנ"ל וליחדם זה עם זה כמבאר בפנים. אך מחמת שיש הבלי עולם, וזה הצדיק הנ"ל אינו רוצה להוציא שום הבל ורוח ונשימה (שקורין: דוך). בהבלי העולם, ועל כן הוא דיקא נראה בעיני העולם כמו שצוארו עקם, כי הוא באמת מעקם צוארו לגמרי מהבלי עולם ואינו רוצה להוציא שום הבל ורוח בהבלי העולם, אבל באמת אין צוארו עקם כלל רק אדרבא כנ"ל (שם).

יש מי שמתפאר שהמח שלו הוא בחינת מעט מחזיק את המרבה, כי הוא נושא בהמח שלו אלפים ורבבות אנשים כל ההצטרכות שלהם וכל ההנהגות שלהם וכל ההויות והתנועות שלהם, הכל כאשר לכל נושא במחו, ועל כן הוא מתפאר בעצמו כי מחו הוא מעט מחזיק את המרבה. ובאמת הוא אינו כלום, והאנשים שלו אינם כלום, וכלם המה מהבל יחד ויש דברים הרבה מרבים הבל.

אך יש צדיקים גדולים שבאמת יש לכל אחד ואחד בחינת מעט מחזיק את המרבה כל אחד לפי בחינתו. ויש שהדבור שלו הוא בחינת מעט מחזיק את המרבה, ויש ששתיקתו הוא בחינת מעט מחזיק את המרבה, ויש מי שהוא מוליך את גלגל הירח אף־על־פי שגלגל הירח גדול מאד והוא קיום כל העולם כי העולם צריך את הירח, נמצא שהוא בחינת מעט מחזיק את המרבה באמת. אבל יש עוד בחינת מעט מחזיק את המרבה שהוא למעלה מכלם בכלל, וזה הצדיק שזוכה לבחינת מעט מחזיק את המרבה בתכלית המעלה העליונה מה שאין למעלה הימנו, הוא דיקא נראה כבעל חטוטרות [שקורין הוקיר], ובאמת אינו בעל חטוטרות כלל רק אדרבא הוא נושא עליו את הכל, עין פנים (שם).

יש אילן אשר בצלו ישכנו כל החיות ועל ענפיו ישכנו כל העופות וכל צפרי שמיא, והענג המפלא שיש שם אצל אותו אילן אין לשער. ולפעמים יש כת מבני אדם שמשיגין שיש אילן כזה בעולם ורוצין לילך ולבא אליו, אך אין מכריע ביניהם לאיזה צד צריכין לילך לבא אל אותו האילן, ונופל מחלקת ביניהם על זה, כי זה אומר לצד זה צריכין לילך וזה אומר לצד זה ואין מכריע ביניהם, עד שבא חכם אחד ומודיע להם, כי אי אפשר לזכות לבא אל אותו האילן כי אם מי שיש לו המדות של האילן, כי זה האילן יש לו שלשה שרשים, שהם אמונה ויראה וענוה, ואמת הוא גוף האילן, ואז כשזוכין כלם לבא לאלו המדות הנ"ל, אזי כלם מסכימין לדעת אחד שבזה הדרך צריכין לילך ולבא לאותו האילן.

אבל זה האילן אין לו מקום כלל, כי הוא למעלה מהמקום לגמרי, ועל כן אפלו אלו הצדיקים הזוכין לכל המדות של האילן הנ"ל, אף־על־פי־כן אי אפשר גם להם לעלות ולבא אליו, כי אם על־ידי־זה הצדיק הבעל חטוטרות הנ"ל שזכה לתכלית המדרגה העליונה בענין מעט מחזיק את המרבה, והוא במדרגת סוף בחינת המקום כי תכף למעלה ממנו הוא למעלה מן המקום לגמרי, ועל כן הוא יכול לשא ולהעלות אותם מתוך בחינת המקום ולהעלותם להאילן הנ"ל שהוא למעלה מן המקום כנ"ל (שם).

עקר רפואת הבת מלכה בשלמות, הוא רק על־ידי הצדיק הגדול מאד שיש לו כח כזה בידו שאצל מי שמקבל הוא נותן לו עד שיש בידו על־ידי־זה כל העשרה מיני צדקה, וגם יש לו כח כזה בידיו שיכול להחזיר ולהוציא כל העשרה מיני צדקה, וגם יש לו כח כזה בידו שיכול להחזיר ולהוציא כל העשרה מיני חצים גם לאחר שהשיגו לאותו שנזרקו אליו, וגם הוא יודע כל העשרה מיני דפיקין על־ידי שיש לו כח כזה בידיו שיכול לתן למי שנסמך על ידו כל העשרה קבין חכמה, וגם יש לו כח כזה בידו שיכול לעכב ולאחז בידו כל העשרה מיני רוחות ולעשות בידיו לרוח משקל, שעל־ידי־זה יודע לנגן כל העשרה מיני נגינה, והנגינה הוא הרפואה של הבת מלכה. נמצא שיש לו כח כזה בידיו, ואף־על־פי־כן הוא נראה כמי שאין לו ידים, מחמת שאינו משתמש עם הכח שבידיו בזה העולם, כי הוא צריך לשמש עם הכח שבידיו לכל הענין הנ"ל (שם).

אתה המעין עמד והתבונן מכל הנ"ל גדל העלמת קדשת אור הצדיקים הגדולים במעלה מפלגת מאד, איך שאורם נעלם בזה העולם מאד מחמת שזה העולם רחוק מאד מנוראות קדשתם, עד שנראים כעורים וכחרשים וכבעלי מומים ככל הנ"ל, ולא עוד אלא שמכנים בשם 'בעטלירס' שזהו המדרגה הפחותה והשפלה שבזה העולם. וגם כל ענין החתונה, ששם היה כל ענין ההתגלות של הנוראות והנפלאות האלו, היה גם כן במקום שפל ונמך מאד שבזה העולם, הינו בבור גדול ומכסה בקנים ועפר וזבל. וכמו כן מתנהג גם עכשו בכל דור ודור, עד שיבא העולם לשלמות תקונו, ואז צדיקים יראו וישמחו וכו', ואז יתגלה קדשת אור הצדיק האמת שמאיר בכל העולמות בפרט בזה העולם, כמובא במקום אחר.

מזה שרואין שצדיק אחד מכניע עצמו בפני חברו, אין מזה ראיה שמסתמא חברו גדול ממנו, כי לפעמים יכול להיות שהוא להפך, רק שזה הצדיק הוא עניו יותר מחברו וכו' (חיי מוהר"ן סימן לח).

עקר יגיעת ועבודת האדם להתקרב אל הצדיק האמת הוא רק בשביל התכלית, כי עכשו אין יודעין ומרגישין טעם כל כך בההתקרבות מחמת עכירת החמר ומחמת רב המניעות והבלבולים, רק אז אחר ההסתלקות של האדם, אז אם יזכה יבין וידע וישיג מה ששמע כבר, לבד ממה שיזכה לשמע גם אז, ויתר מזה מה שיהיה מצד הנשמה כפי מה שיזכה כל אחד ואחד. ובאמת גם אז אחר ההסתלקות והפטירה של האדם צריכין גם כן התחזקות גדול להאמין בהצדיק האמת, כי יש נשמות הרשעים ומקטרגים ומחבלים, שמבלבלין ומחלישין דעת האדם גם אז בדבוריהם הרעים, ורוצים להטעות את האדם גם אז ולמנע אותו מלילך ולבא אל הצדיק האמת לקבל תקון לנשמתו (וכידוע ומובן בדברי רבותינו ז"ל בכמה מקומות שגם אחר הפטירה לאו כל אדם זוכה לבא תכף למקום מנוחתו בשלמות, ויש שמוליכין אותם דרך בחינת עולם התהו וכיוצא כידוע).

על. כן צריכין להתחזק גם אז בהתחזקות גדול ובאמונה גדולה בהצדיק האמת, עד שעל־ידי־זה זוכה גם שם לעבר על כל המניעות והסכסוכים והבלבולים ולבא להצדיק האמת ולקבל ממנו תקון גדול לנשמתו. והעקר תלוי בזה העולם, כי כפום מה דאתדבק בר נש בהאי עלמא וכו' כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ומי שזוכה בזה העולם להתחזק באמונה שלמה ולהתקרב להצדיק האמת, אזי בודאי גם שם לא יוכל למנע אותו מזה שום בלבול ומניעה.

וגדל הפלגת מעלת התקונים הקדושים שיכולין לקבל בעולם הבא על־ידי ההתקרבות להצדיק אי אפשר לבאר כלל, כי יש נשמות ערומות כאלו שהם ערומות לגמרי רחמנא לצלן, עד שהיו נשלכין ונאבדין חס ושלום בתוך כף הקלע רחמנא לצלן, ועל־ידי שזכו להתקרב להצדיק האמת נצולין מזה, עין פנים (שם סימנים קא קב).

הצדיק הגדול האמתי המפלג במעלה עליונה מאד, אותו צריכין כל העולם, לא מבעיא אנשים כשרים הפשוטים, רק אפלו אותן צדיקים שיכולין כבר להתפלל, הוא יכול להראות להם שאינם יודעים כלל מהו תפלה ולהראות להם דרך בתפלה, ואפלו הצדיקים הגדולים מאד שעוסקים ליחד יחודים (הינו כעין היחודים והכונות המבארים בכתבי האר"י ז"ל שלזה צריכין אנשים גדולים מאד כידוע), הוא יכול להראות להם שאינם יודעים כלל הדרך בענין זה ולהראות להם דרך ביחודים וכו' (שם סימן קמח).

המקרבים של הצדיק האמת החוסים בצל כנפיו באמת, הם צריכים להתחזק מאד בעבודת ה' כל ימי חייהם, ואין צריכין לחוש ולדאג כלל, רק לחסות ולבטח ולהשען באמת על כח וזכות הצדיק הקדוש ההולך לפניהם. כי מה אם הנשמות שלא הכירו אותו כלל הם מצפים על התקונים שלו, מכל שכן אותם שזכו בחיים חיותם להתקרב אליו ולחסות בצל כנפיו באמת, שבודאי יקבלו על־ידי־זה תקון גדול לנשמתם וכו', עין פנים (שם סימן קצא).

כשהרשעים הגדולים נכנסים לפעמים להצדיק האמת ומכניעין עצמן קצת לפניו, מזה בעצמו נעשה גם כן תקון גדול מאד במקום שנעשה, כי דיקא כשבאים מרחקים כאלה מעמקי הקלפות ומכניעין עצמן תחת הקדשה, מזה דיקא נתעלה ונתגדל שמו יתברך ביותר (שם סימן קצג).

בכל עבודה ועבודה מעבודת ה' יש דבר שמניחין ומשאירין להאדם על בחירתו, הינו שאין מזהירין ומצוין בפרוש שיעשה כן רק הדבר תלוי בדעתו ובחירתו, שזה בחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו וכו'. וזה עקר העבודה והבחירה אצל הצדיקי אמת, כי במה שהוא בודאי רצון ה' יתברך לעשותו או שלא לעשותו, בזה אין להם נסיון כלל ומרצים לעשות כל הדברים שהם רצונו יתברך אפלו במסירת נפש ויסורין עצומים מאד רחמנא לצלן. ועקר הבחירה והנסיון שלהם הוא רק בבחינה הנ"ל, הינו בהדבר שנשאר רק על דעתו לבחר לו לעשות כרצונו, והוא אינו יודע איך הוא רצונו יתברך אם לעשות או שלא לעשות וכו'.

ואפלו בענין הנהגת העולם ולעסק עם בני אדם ולהחזירם למוטב שזה בודאי דבר יקר מאד כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אף־על־פי־כן יש להצדיק כמה וכמה ספקות בזה ואינו יודע לשות עצות בנפשו איך להתנהג בזה, כי כל זמן שהאדם מלבש בגופו והוא בעל בחירה אפלו אם הוא אדם גדול וצדיק, קשה מאד לפעל עמו לנתקו מבחירתו ולהנטותו אל האמת מאיזה דרך וענין שצריכין להשיבו מזה, ובנקל יותר אצל הצדיק האמת לעזר ולהעלות אלף אלפים נשמות הרשעים רחמנא לצלן ברוחניות הינו נשמות המתים, מלעזר לאיזה צדיק גופני בעבודת ה' כל זמן שהוא בבחירתו, על כן הצדיקים הגדולים יש להם ספקות גדולות על זה, כי בזה הזמן והיגיעה שמבלין על זה שעוסקים עם בני אדם בעלי בחירה אשר עדין הדבר בספק גדול אם יפעלו אצלם כרצונם בשלמות, בזה הזמן היו יכולין לתקן ולעשות בעבודת ה' מה שהיו עושין וכו'. אבל אף־על־פי־כן כשזוכין לעזר לבעל בחירה, זה בודאי דבר יקר מאד אשר אין לשער וכו' (שם סימן קצז).

הנסיעות והדרכים שנוסעין אל הצדיק האמת בכדי להתקרב על ידו לה' יתברך הם יקרים מאד, ומכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך, והצדיק האמת בעצמו משתוקק ומיחל ומחכה שיזכה לראות אור בהירות הדרכים שנוסעים בהם אלו הזוכין להתקרב אליו (שם סימן רצא).

אלו הזוכים להתקרב להצדיק האמת אין להם לחשב שום מחשבות כלל, ואינם צריכים רק לשאת אבנים וסיד [הינו לעסק בעבודת ה' בפשיטות בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים], והצדיק בונה מזה בנינים נפלאים ונוראים וכו' (שם סימן רצג).

קדם שנמצא הצדיק האמת בעולם יכולים להתקרב לה' יתברך מעצמו, אבל אחר שכבר נמצא הצדיק האמת בעולם, אזי אי אפשר להתקרב לה' יתברך באמת ובשלמות כי אם כשזוכין להתקרב אל הצדיק האמת (שם סימן רצט).

מי שזכה להתקרב להצדיק האמת, אפלו אם עוברים כמה שנים ואינו נעתק ועולה ממדרגתו למדרגה עליונה ממנה ביראת שמים רק הוא עומד במדרגתו הראשונה כבתחלה, ואפלו אם נדמה לו חס ושלום שהוא גרוע יותר מבתחלה, אף־על־פי־כן ההתקרבות בעצמו שמקרב אל הצדיק הוא גם כן טוב מאד (ואם לא היה מקרב להצדיק, אז בודאי היה גרוע עוד יותר ויותר), ואם יהיה חזק בההתקרבות להצדיק, בודאי סוף כל סוף יזכה לבא בזה העולם לשלמות תקונו (שם סימן שטו).

הדרכים תאבים מאד לנסע עליהם להצדיק האמת, ומי שהוא רגיל לנסע ואחר כך נפסק ונמנע מזה, אזי הדרכים עצמן מתאבלים על זה ומתגעגעים אחריו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל הדרכים מבקשים את תפקידם (שם).

קיא. דבר זה בעצמו שזוכין להיות נמנה ונכלל בין חבורה חביבה ואהובה כזו [הינו בין אנשים כשרים ויראים שזכו להתקרב להצדיק האמת], זה גם כן טוב ויקר מאד בלי שעור, ומכל שכן אם זוכה בעצמו גם כן לעבד את ה' יתברך כראוי, והעבדות ומעשים טובים שלו באים ונכללים ממילא בתוך השתפות הקדוש של החברים האהובים הנ"ל, ואזי הוא טובה לכלם כי גם הם יכולים להרחיב ידיהם להצליח ביותר על־ידי העבדות הקדושות שלו (שם).

קיב. כל מי שצית ומקים דברי הצדיק בודאי יהיה צדיק גדול יהיה מי שיהיה, והעקר להשליך ולבטל שכל עצמו לגמרי, רק כאשר יאמר הצדיק יקים הכל כמאמרו וכו'. מסתמא מי שיכול ללמד ביותר מסגל ביותר (שם סימן שכ).

קיג. טוב מאד להרגיל עצמו לנסע ולילך אל הצדיק האמת ברגליו דיקא, וזה טוב יותר מלסע אליו בעגלות (שם סימנים שכח שכט).

קיד. כל מה שהצדיק מצוה לעשות בעבודת ה' אפלו אם נדמה לו שהוא דבר פשוט וקל, אף־על־פי־כן צריך לזהר מאד בזה לקים ככל דבריו ולהאמין כי כל חיי נפשו תלויים בזה (שם סימן תצב).

קטו. על־ידי אמונת צדיקים אמתיים זוכה לממון הרבה (שם סימן תקיג).

קטז. יש צדיקים שהם נאים ויפים מאד כי הם צדיקים אמתיים וגדולים, ואף־על־פי־כן אינם יכולים להנהיג את העולם (שם סימן תקיד).

קיז. צריכים אנשיו של הצדיק לשמש את הצדיק בכל צרכיו ולעשות לו כל מה שהוא היה צריך לעשות (שם סימן תקלא).

קיח. הברכה שמברכין עצמן אצל גדולים וחשובים הוא דבר יקר מאד, וטוב להשתדל לברך את עצמו אצל כלם (שם סימן תקמא).

קיט. טוב מאד לראות פני כל צדיקי אמת שבדור כי צדיקיא אנפי שכינתא (שם סימן תקמב).

מי שמקרב לצדיק אמתי ימים ושנים הרבה ועומד ומשמש לפניו ושומע דבריו, אף־על־פי ששומע ממנו כמה דבורים וספורים ושיחות שאינו מבין בהם שום תועלת ועצה לנפשו, אף־על־פי־כן אם יזכה יוכל אחר כך ברבות הימים להבין למפרע ללמד ולהוציא מכל הספורים ששמע כבר עצות גדולות לעבודת ה' יתברך, וכל דבור ודבור ששמע מקדם לפני כמה שנים יהיה לו אחר כך תועלת גדול ויחיה את עצמו אחר כך בכל דבור, כי אחר כך יזכה להבין ויאמר זה רמז לי מורי אז בדבור זה באותו הזמן, וכן בכל פעם ופעם יצמחו לו בדעתו רמזים נפלאים ועצות גדולות מכל מה ששמע כבר, אם ישים לבו היטב לזה (שם סימן תקמד).

קכא. גם בני אדם השומעים התורה של הצדיק האמת ואינם מבינים אותה, לעתיד בעולם הבא יבינו, כי עקר התורה שלו הוא להנשמות שלהם, שכשיבואו לעולם הבא יהיו כל הנשמות של השומעים בקיאים באותן התורות הגבוהות מאד.

גם בעולם הזה צריך לקימם בפשיטות על כל פנים ולילך עמהם, דהינו לילך איזה זמן עם איזה תורה ומאמר ששמע מפי הצדיק האמת או מפי תלמידיו או שלמד בספריו הקדושים, וכל העבודות שלו מבקר עד ערב יהיה עם ההלוך של אותה התורה שהוא הולך בה בעת ההיא, ואחר כך יבחר לו איזה תורה ומאמר אחר וילך בו איזה זמן, עד אשר ברבות הימים יוכל לזכות לעבר ולילך עם כל התורות ששמע מפי הצדיק האמת או בשמו ז"ל (שם סימן שפח).