כָּבוֹד

עקר אור השם יתברך הוא כבוד, בחינת "והארץ האירה מכבודו". והנה אור השם יתברך שופע תמיד, רק האדם מחמת מדותיו ומעשיו וכל גשמיותו עושה צל, שמונע ממנו אור השם יתברך, שהוא אור כבודו יתברך. וכל מה שהאדם זוכה לתקן מדותיו, על־ידי־זה נתמעט הצל, עד שכשאדם זוכה לבטל עצמו וכל גשמיותו לגמרי, עד שהוא בחינת אין ממש, אזי אינו עושה שום צל, ומאיר ומתגלה עליו אור כבודו יתברך בשלמות, ועל־ידי־זה נשלמין לו כל החסרונות וזוכה לכל טוב. ועל־כן החכמים האמתיים שהם בבחינת אין, בחינת "והחכמה מ'אין' תמצא", על־ ידי־זה זוכין לכבוד, בחינת "כבוד חכמים ינחלו".

עקר הכבוד הוא בהדבור, והדבור הוא היכל המלך כביכול. אם־כן, רוצה לקבל בהיכל המלך, ואין בזיון גדול מזה, כידוע בחוש, שבודאי יתביש העבד מאד כשיחלקו לו כבוד גדול לפני המלך.

יש כמה דברים יקרים בעולם, והם: חכם או גבור או עשיר או מושל, דהינו מי שיש לו איזה התנשאות. ודע, שאצל כל אחד מהם יכולין לפעל להושע מצערו לפעמים, שאם ילך אצל אחד מהם ויספר לפניו צערו עד שיעורר רחמים אצלו עליו, מזה יוכל להושע.

שרש הנפשות הוא בחינת כבוד. ועל־ ידי התגלות הכבוד, הינו על־ידי שנתרבה ונתגדל כבודו יתברך, על־ידי־זה בא התפשטות הנבואה. ועל־כן אין הנבואה שורה אלא על חכם, גבור ועשיר, כי כל אלו הם בבחינת כבוד, שמשם נמשך הנבואה.

מכל הדברים צועק כבוד השם יתברך, כי מלא כל הארץ כבודו. ואפלו מספורי הגויים צועק גם־כן כבוד השם יתברך, כי כבודו יתברך צועק תמיד, וקורא ומרמז להאדם שיתקרב אליו יתברך, והוא יתברך יקרב אותו ברחמים, באהבה ובחבה גדולה.

מן התנשאות וגדלה אין ראיה כלל, כי לפעמים עושים דבר אחד, שעל־ידי־זה זוכין לגדלה והתנשאות אפלו עד כמה דורות; ולפעמים אחד עושה דברים טובים הרבה, ואף־על־פי־כן אין לו גדלה, מחמת שמכרח על־פי הגזרה שיפסק אצלו הגדלה.