יש מאכלים כאלו (מסתמא הם רוחניים כמובן), שכשזוכין לטעם ולאכל מאלו המאכלים, משליכין תכף תאות ממון, ומרגישין גדל הסרחון של ממון שהוא מסריח כצואה ממש, עד שמתבישין מאד עם הממון, והממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, וכל מי שיש לו יותר ממון הוא מתביש ביותר, וגם הקטנים במעלה וחסרי הממון מתבישין בעצמן גםשכן על שהיו קטנים כל־כך בעיני עצמן מחמת חסרון הממון, כי עתה נתגלה להם שאדרבא הממון הוא עקר הבושה, ועל־כן העשירים מתבישים עוד ביותר וטומנין עצמן במחלות עפר מגדל הבושה שמתבישין אחד מחברו, עד שאינם יכולים להרים פניהם כלל מפני הבושה. כי מאכלים אלו הנזכרים לעיל יש להם סגלה זו, שעל־ידם ממאסין בממון בתכלית המאוס, ומשליכין אלילי כספם וזהבם, כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו (שם).