מָמוֹן וּפַרְנָסָה

אם היה האדם זוכה בשלמות לבחינת שלום בעצמיו, הינו שיהיה שלום אמתי בין גופו ונפשו, אזי בודאי לא היה רוצה לעסק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. וגם בכל תפלותיו לא היה מכון רק בשביל שלמות תקון נשמתו, אפלו התפלות שהם לצרך הגוף, כגון "רפאנו" ו"ברך עלינו" וכיוצא, לא היה מכון רק לפרנסת נשמתו ורפואתה, כי באמת כשנתתקן ברוחניות, ממילא נתתקן גם בגשמיות, ומשפיע לו השם יתברך כל צרכיו ברוח ובשפע גדול. ומה שאנו רואים לפעמים שיש צדיקים שבודאי תקנו הכל בשלמות ברוחניות, ואף־על־פי־כן אין להם שפע גשמיות - זה נמשך רק מצד גלגולין דנשמתין, כמובן בזהר הקדוש (לקו"מ סימן יד).

עקר המעמד־פרנסה, הינו ממונו של אדם שמעמידו על רגליו, וכל ההשפעות, הוא רק על־ידי אמת, בחינת אור הפנים, שהוא בחינת שבירת תאות ממון; אבל השקר, שהוא העבודה זרה של תאות ממון, אין לו שום קיום ומעמד, כי הממון והרוח שנדמה להאדם שמרויח על־ידי זה אינו ממון כלל, כי אין לו שום הנאה מזה, כי עבודה זרה אל אחר אסתריס ולא עבד פרין, ועל־כן באמת כל מה שמרויח ביותר חסר לו ביותר. וזה בעצמו השקר של בחינת העבודה זרה הזאת של תאות ממון, שנדמה להם שמרויחים על־ ידי זה, ובאמת אינם מרויחים כלל, כי חסר להם בכל פעם ביותר, והם כל ימיהם בעלי־חובות גדולים לתאותם, עד שעל־ פי־רב אלו הרודפים ביותר אחר תאות ממון הם מתים בעלי־חובות ממש ומאומה אין בידם, כי עקר הממון והעשירות דקדשה נמשך רק משבירת תאות ממון, שזה בחינת אמת כנ"ל (שם סי' כג).

על־ידי שהאדם ותרן בממונו, על־ידי־ זה נתבטלין כל המחשבות זרות המבלבלין מחשבתו, וזוכה למח זך וצח, ואז יכול לבוא בכל יום אל הטוב הגנוז השיך לו, שזה עקר אריכת ימים (שם סי' פד).

על־ידי שעושה משא־ומתן באמונה, מקים מצות "ואהבת", שהוא שרש כל המצו‍ת. וגם על־ידי־זה הוא בא לבחינת למעלה מהזמן ולבחינת מחין דגדלות, ויכול להתפלל בשכל צח (שם).

כל אחד כפי מה שיצא מתאות ממון יותר מחברו, נקרא כנגדו צדיק.

צרכי הגוף הם רבים מאד, ואפלו ההכרחיות הם רבים וגדולים מאד: אכילה ושתיה ומלבושים ודירות. ויכול האדם לבלות ימיו ושניו, חס ושלום, אפלו על ההכרחיות לבד, והם מונעים את האדם מאד מעבודת השם יתברך. ואף־על־פי שגם הם בעצמן הם גם־כן עבודת הבורא יתברך, כי על־ידי כל המלאכות והעסקים שעושה האדם, כשעושה אותה כראוי כמו שצריך לעשות, אזי נעשה על־ידי־זה בחינת משכן, ועל־ידי־זה נותן חיות והארה למעשה בראשית, והוא קיום העולם (עין פנים); אף־על־פי־כן כשזוכין לקבל בשלמות השפעת החסד על־ידי הכלי הנעשה על־ידי יראה, אזי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה, ואפלו ההכרחיות נעשין על־ידי אחרים, ואז העולם מתקים בחסדי יתברך לבד. וזה זוכין על־ידי צדקה (לקו"ת סי' ד).

על־ידי המשכת רוחניות אלקות לתוך צמצומים, על ידי זה נכפל ונתרבה פרנסתו (שם סי' ח).

מה שכשהאדם מבקש פרנסה אין נותנין לו תכף מן השמים, כי אם על־ידי סבות, לכל אחד לפי סבתו - זה, כי כל הפרנסה של ישראל מקבלין אותה על־ידי המלך, וכשנמשך המזון על־ידי המלך, נעשה ממנו ברורים וכו', עד שמתברר ממנו לאכילת ופרנסת ישראל; וגם בהאכילתו יש ברורים עד שמתברר ונעשים מהם אמרי־שפר, ואלו האמרי־ שפר מתחברין עם המלך, ונעשה מהם עטרה להמלך. ומחמת שעקר כבוד וגדלת המלכות הוא על־ידי ענוה וקטנות, בשביל זה אין נותנין הפרנסה תכף, רק על־ידי סבובים ובעתים מיחדים, וכל זה בשביל שלא יבוא לראות את המלך בקטנותו, רק כשהוא ביפיו וגדלתו, בבחינת "מלך ביפיו תחזינה עיניך", כי על־ידי הפרנסה רואין המלך בעטרה כנ"ל, עין פנים (שם סי' טז).

ממון דקדשה הוא גבוה מאד, ויש בו כמה בחינות גבוהות וקדשות עליונות מאד. וכן הבנים דקדשה הם גבוהים מאד. אבל הממון של תאות עולם הזה הוא מותרות, שנשאר מן האדם אחר שמלא כל תאוותיו בעולם הזה, והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו ירשה לבניו שלא זכה להוליד אותם בקדשה כראוי, ונמשכו ובאו גם־כן רק ממותרות והסרחון ועכירת המח שיצא לחוץ ברב תאוותיו, בבחינת טפה סרוחה ממש. וזה הממון ירשה שמניח להם הוא כמו שלוקח מותרות ומכסה על מותרות (שם סי' לז).

האדם אין ממלא תאותו ורצונו בממון לעולם, כי תמיד חסר לו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: אין אדם מת וחצי תאותו בידו. אבל יש בחינת שפע כפולה, שבזה השפע נתמלא רצונו, מאחר שהיא כפולה (שם סי' מ).

על פי רב העשירים הגדולים הם משגעים ממש, ויש לכל אחד מהם שגעון גדול, כי הממון והעשירות מביא אותם לשגעון גמור (שם סי' סד).

כל־מי שגדול יותר, צריך לבקש מבקשו ברחוק מקום יותר; וזה הן לענין פרנסה והן לענין זווגים וכיוצא (שם סי' ע).

מה שאנו רואים לפעמים, שכשאדם הוא למטה בדחקות, אזי הוא עובד השם ומכיר אותו יתברך, וכשהוא נתעלה למעלה ונתעשר, אזי הוא שוכח בהשם יתברך; ובאמת כל מה שאדם נתעלה ביותר, בודאי הוא יותר קרוב לאלקות, כי כל הטוב הוא אלקות, כמו שכתוב: "טוב ה' לכל". ומה שאנו רואים בהפוך, שכשאדם בא בעשירות ובטוב, אזי הוא שוכח חס ושלום בהשם יתברך – זה מחמת שנתקרב ביותר אל אור אלקות, ואזי האור מכהה עיניו ומזיק לו, כמו מי שמסתכל בעצם אור השמש. על־כן צריכין לבקש מהשם יתברך שיקרבהו בהתקרבות גדול ויעלה אותו למעלה למעלה, הן בגשמיות הן ברוחניות, ובאפן שלא יזיק לו, חס ושלום, כנ"ל (שם סי' פב).

עכשו בעתים הללו קשה מאד שיהיה מעות לאיש כשר באמת. ואף־על־פי שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות ועשירות, אבל הוא כבד וקשה מאד מאד, וגם על־פי־רב העשירות מזיק להם לעבודתם. וגם אף־על־פי שיש להם איזה מעט עשירות, אבל אף־על־פי־כן אין להם עשירות גדול מזמן כמו שיש להקלי־ עולם, שיש להם אלפים ורבבות מזמנים, כי עכשו קשה וכבד מאד שיהיה להכשרים באמת עשירות כנ"ל (שיחות־הר"ן סי' ד).

יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה, ויש להם דחק ובלבולים גדולים מזה, והוא טובה להעולם (שם סי' יג).

העניים הגדולים מאד המחזירים על הפתחים, על־פי־רב הם אכזרים מאד ואין להם מדת הרחמנות, מחמת שהם בחינת תקפא דדינא, ואין מרחמים בדין, ומחמת זה אין להם כח וזכות לעורר ולהמשיך על עצמם השלש־עשרה מדות של רחמים, שעל־ידם השם יתברך מוחל עו‍נות עמו ומעביר ראשון ראשון. על־כן צריכין הם ביותר לפרש כפיהם אל השם ולהתחנן לפניו הרבה, שיעורר בעצמו השלש־עשרה מדות של רחמים. וזה בחינת: "אל תזכר־לנו עו‍נת ראשנים, מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד" (שם סי' פט).

על־פי־רב חסר לכל אדם הרבה, לכל אחד כפי ערכו: לזה חסר לו מלבוש פשוט, ולזה חסר לו מלבושים חשובים או דירה וכיוצא. וצריכין לזהר מאד לבלי לדחק את השעה למלאת החסרון תכף ומיד, כי על־ידי־זה באים לחובות ולהלואות והקפות, רק צריכין לזהר במדת ההסתפקות ולהנהיג את ביתו כפי השעה והזמן. ואפלו מה שנדמה לו שהוא מכרח לו מאד, אף־על־פי־כן אל ידחק את השעה ללוות ולהקיף ולהיות בעל־חוב לאחרים, אך ימתין עד שיבוא עתו. ומוטב להיות בעל־חוב לעצמו ולסבל דחק אפלו במזונות, וכל־שכן במלבושים ודירות וכו', ולא להיות בעל־חוב לאחרים. והכלל, כי בכל עניני פרנסה צריכין להמתין בבטחון לישועת השם עד שיבוא עתו, כמו שכתוב: "עיני כל אליך ישברו וכו'" (שם סי' קכב).

צריך האדם לזהר מאד בשמירת ממונו מהזק ואבוד, חס ושלום – עין פנים (שם סי' רפ).

מי שאינו להוט ונבהל להון, ועושה משא־ומתן באמונה, ורק בממונו לבד, ואינו לוה מאחרים לעשות משא־ ומתן גדול – זה הוא מקים "ובכל מאדך". וכן כשנותנין חמש מממונו לצדקה, הוא מקים גם־כן "ובכל מאדך" (שם רפח).

צריכין לזהר ביותר שלא להיות להוט אחר תאות ממון, כי יש שלהוטים כל־כך אחר הממון ומשקעים בזה ביותר, עד שכל המעלה והחשיבות אצלם רק כפי הממון, ומי שאין לו רק ממון מעט, ובפרט מי שהוא עני לגמרי, אינו כלל בגדר האדם כפי שטות דעתם, ונחשב בעיניהם רק כמו חיה ועוף. וכן מי שיש לו ממון הרבה ביותר, הוא בעיניהם כמו למעלה מגדר אדם, רק בבחינת כוכב או מזל או מלאך; עד שיש להם כל־כך ממון הרבה ביותר מאד, עד שנחשבים אצלם כמעט כמו אלקות גמור ועבודה זרה, חס ושלום. וכל־כך נכנסו הרבה מבני העולם בשטות וטעות הזה של תאות ממון, עד שהעניים וחסרי הממון נפלו בעיני עצמן ובדעתם כל־כך נגד העשירים ובעלי הממון, עד שכמעט שמקריבין עצמן לקרבן עליהם מחמת ההתבטלות שיש להם בפני רבוי הממון שלהם. ובאמת לא־כן הוא, וכמו שאמר הכתוב (קהלת ו): "מה לעני יודע להלך נגד החיים", כי גם העני בכלל בני־אדם יחשבו כמו העשיר, וגם העשירים הם רק בני־אדם וכמו חציר ימלו, ואין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו'. ובאמת יש בני־אדם שמשקעים כל־כך בתאות הממון, עד שמי שבא להוכיח להם שתאות ממון הוא שטות והממון אינו תכלית כלל, אז לא די שאין דבריו נשמעין אצלו כלל, אף גם שהוא אצלם כמו מי שמדבר נגד האמונה, כי הממון הוא אצלם עקר התכלית והאמונה, חס ושלום. ובאמת אלו הנופלים לתאות ממון, קשה מאד להוציאם מזה, יותר מכל הנופלים לשאר תאוות, רחמנא לצלן, אם לא על־ידי הדרך המבאר בפנים (סיפומע"ש, מעשה יב מבעל־תפלה).

יש מאכלים כאלו (מסתמא הם רוחניים כמובן), שכשזוכין לטעם ולאכל מאלו המאכלים, משליכין תכף תאות ממון, ומרגישין גדל הסרחון של ממון שהוא מסריח כצואה ממש, עד שמתבישין מאד עם הממון, והממון הוא הבושה הגדולה מכל הבושות, וכל מי שיש לו יותר ממון הוא מתביש ביותר, וגם הקטנים במעלה וחסרי הממון מתבישין בעצמן גםשכן על שהיו קטנים כל־כך בעיני עצמן מחמת חסרון הממון, כי עתה נתגלה להם שאדרבא הממון הוא עקר הבושה, ועל־כן העשירים מתבישים עוד ביותר וטומנין עצמן במחלות עפר מגדל הבושה שמתבישין אחד מחברו, עד שאינם יכולים להרים פניהם כלל מפני הבושה. כי מאכלים אלו הנזכרים לעיל יש להם סגלה זו, שעל־ידם ממאסין בממון בתכלית המאוס, ומשליכין אלילי כספם וזהבם, כמו שיהיה לעתיד במהרה בימינו (שם).

לפעמים האדם רודף אחר פרנסתו או אחר שאר דברים, שנדמה לו שהוא מכרח לרדף אחריהם, והוא רודף אחריהם כל ימיו ואינו יכול להשיג אותם, ומחמת זה הוא מלא כעס ומכאובות תמיד. ובאמת אם היה משים אל לבו, היה רואה בעצמו שהוא רודף רק אחרי העו‍נות שלו, כי העו‍נות שלו הם מתעים אותו ומוליכים אותו מענין לענין ומסבה לסבה, עד שהוא רודף אחרי ההבל ממש, וכל ימיו ולא יתנהו השב רוחו. ובאמת אולי כבר קבל ענשו על העו‍נות שלו די והותר, והגיע כבר זמן תקונו ומנוחתו (שם בהמעשה מבנים שנחלפו מעשה יא).