בּוּשָׁה וְעַזּוּת

בזה יכולין אנו להבין אם יש לאדם יראת־שמים, הינו בושה, לאחר תקון החטא - כשאנו מסתכלין על פניו ונופל עלינו יראה ובושה, הינו שנמשך גם עלינו דעת בגדלת הבורא יתברך (לקוטי־מוהר"ן לח).

כשהשם יתברך רוצה לטעם ממצות ומעשים טובים של ישראל, אזי הוא בבחינת איבר מן החי, שאסור באכילה. על־כן צריך שיבוא עליו בושה, שהוא שפיכת דמים, בחינת שחיטה שמתרת לאכילה. ואז צריך שמירה שלא יינקו החיצונים מדם הנשפך, ועל־כן אז השכינה מכסה באהבה הדמים של ישראל שנשפכו, וזה בחינת כסוי דם. גם על־ידי הבושה ושפיכת דמים הנ"ל יכולים לזכות למחילת עונות עד שיתהפכו לזכיות. וגם על־ידי־זה יש לפעמים עליה גדולה לכמה וכמה נשמות הנפולות (לקוטי־מוהר"ן־תנינא פג).

צריכין להתביש מאד מהשם יתברך, עד שירגיש ממש הבושה על פניו, שישתנה פניו לכמה גונין כדרך המתבישים ממש בלי שום שנוי.