אות יג

והנה מאמר זה נאמר בשנת תקס"ג הנ"ל בשבת תשובה וא"ו תשרי ואז הזכיר רבינו ז"ל בהתחלת התורה בסמוך את הפסוק (יחזקאל א) ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (ואחר כך בכתב ידו הקדוש לא הזכיר את הפסוק עד סמוך לסוף המאמר) ואז אחז בשתי ידות הכסא שישב עליו והיה מתנענע עם הכסא ואמר באימה וביראה ובמסירת נפש עצום מאוד בזה הלשון: כשיושבין על הכסא אז הוא אדם (ואמר בזה הלשון: אז מע זיצט אויף דער שטיל יענץ מאהל איז מען אמענטש) (ועיין זוהר תזריע דף מ"ח) והדברים סתומים מאד ואחר כך גמר כל התורה הנוראה הזאת, ובשעת אמירת התורה לא דיבר כלל מענין כוונות אלול, רק אחר כך כשגמר אמירת התורה הזאת אחר שהתפלל ערבית והבדיל, אחר כך חזר ודיבר מהתורה הזאת כדרכו תמיד, ואז ענה ואמר לאנשים חשובים זקנים שישבו אצלו אז שהיו מתפללין מתוך סידור האר"י ז"ל, תאמרו לי איך מרומז בהתורה הנ"ל כל כוונות של אלול והחרישו ולא ענו כי באמת אי אפשר בשום אופן להבין מעצמו סוד הכוונות אלול איך מרומזים בהתורה הנ"ל, וצוה להביא לפניו סידור האר"י ז"ל, ופתח אותו והראה להם הכוונות של אלול ואחר כך פתח פיו הקדוש והנורא והתחיל לגלות פלאות איך כל הכוונות של אלול מרומזים שם בדרך נפלא ונורא מאוד כמבואר מזה בספר אבל אי אפשר לצייר בכתב את השיעור שבלבי את כל הנעימות והנפלאות תמים דעים שהרגשתי אז בשעה שזכיתי לשמוע את כל אלה: