סימן ר״ו - תעיתי כשה אובד

שמעתי מהר"ר נתן ז"ל, שבשעה שגילה רבינו זצ"ל לפניו את המאמר הנ"ל, אמר לו אז שזה המאמר הוא עכשיו (בעתים הללו) התבודדות שלו

אמר המחבר, אתה המעיין עמוד והתבונן והתפלא מאוד על גודל תמימות צדקתו של רבינו זצ"ל, אם ידעת ושמעת קצת מגודל נפלאות יגיעתו וטרחתו בעבודת ה' מימי נעוריו ממש, וגודל נפלאות השגתו הקדושה והנוראה והנפלאה מאוד כידוע, וכמובן קצת לכל המעיין בספריו הקדושים אשר זכו העולם ליהנות מהם, לבד משאר חיבוריו הקדושים אשר לא זכו העולם ליהנות מהם, בבחינת (בראשית א) וירא ה' את האור כי טוב ליגנז, והם רזין ורזין דרזין שלו כמבואר במקום אחר (עיין חיי מוהר"ן נסיעתו ללעמבערג באריכות) אפס קצהו מזה לבד מתעלומות חכמה אשר זכה להשיג אשר לא זכינו לידע מהם כלל, אפילו רק על פי השמועה והידיעה לבד, ועל כל זאת נכנס בעבודת ה' בתמימות אמתי כל כך, עד שהתבודד לפני השם יתברך תעיתי כשה אובד וכו' ובאופן המבואר במאמר זה הנ"ל

אך באמת הלא פסוק זה עצמו אמרו דוד המלך ע"ה בסוף המאמר של תמניא אפי, שיש בו סודות נוראים ונשגבים מאד כידוע, וכן בכל מזמורי תהלים שאמרם דוד המלך ע"ה, שכולם מלאים סודות נוראים ונפלאים מאד, ומי לא ידע ויאמין גודל מעלת ומדריגות דוד המלך ע"ה, ואף על פי כן אמר על עצמו תעיתי כשה אובד וכו', כי לגדולתו יתברך אין חקר ועיין לעיל במאמר סוד כוונת המילה בענין שלום לרחוק ולקרוב, שכל מה שהצדיק קרוב ביותר להשם יתברך הוא יודע שרחוק ממנו יתברך מאד וכו' ועיין בליקוטי הלכות חו"מ הל' אומנין בסוף הל"ד, מענין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט) עדת קרח עתידה להתבקש דכתיב בהם (תהלים קי"ט) ויאבדו מתוך הקהל, ובדוד המלך ע"ה כתיב תעיתי כשה אובד בקש עבדך וכו' עיין שם: