קכ

“מֶלֶךְ רָם וְנִשָּׂא, גָּדוֹל וְנוֹרָא”. מַלֵּא רַחֲמִים, רַחֵם עָלַי וְזַכֵּנִי לִשְׁלֵמוּת אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁאֶזְכֶּה לְהִתְחַזֵּק כָּל כָּךְ עַד שֶׁאַאֲמִין גַּם בְּעַצְמִי, שֶׁבְּגֹדֶל כֹּחַ צִדְקָתָם שֶׁל הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת יַעֲלוּ גַּם אוֹתִי מַעְלָה מַעְלָה. וְאֵדַע נֶאֱמָנָה בְּלֶב שָׁלֵם, כִּי לְעֵת עַתָּה גַּם הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ שֶׁאֲנִי זוֹכֶה וּמִתְקָרֵב אֲלֵיהֶם, וּמַאֲמִין בָּהֶם, הוּא טוֹב וְיָקָר מְאֹד. אֶל אֱמוּנָה, אֲשֶׁר עֵינָיו לֶאֱמוּנָה, אַתָּה הוֹדַעְתָּנוּ שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה הוּא בַמֶּה שֶּׁאֵין מְבִינִים בַּשֵּׂכֶל. וּכְמוֹ כֵּן, גַּם בְּעִנְיַן זֶה תוֹשִׁיעֵנִי, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלְּפִי שִׂכְלִי וִידִיעָתִי אֲנִי רָחוֹק עֲדַיִן מְאֹד מֵאִתְּךָ, יוֹצְרִי. אַף עַל פִּי כֵן זַכֵּנִי בֶּאֱמֶת לְהַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה, כִּי בְּוַדַּאי גַּם מְעַט נְקֻדּוֹתָי הַטּוֹבוֹת יְקָרוֹת מְאֹד בְּעֵינֶיךָ, תִתְבָּרַךְ, כְּפִי שֶׁהוֹרוּ וְהוֹדִיעוֹ הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים: