רנה

קַל יוֹתֵר לִתֵּן עֵצָה לְאַחֵר, מִלְּעַצְמוֹ. כִּי כְּשֶׁהָאָדָם בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְעֵצָה קָשֶׁה לוֹ מְאֹד. כִּי בִּתְחִלָּה חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת וְיֵשׁ לוֹ כַּמָּה סְבָרוֹת וְהוֹכָחוֹת שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת וּלְהִתְנַהֵג כָּךְ. וְאַחַר־כָּךְ כְּשֶׁנִּגְמָר בְּדַעְתּוֹ דֶּרֶךְ זֶה, בְּתוֹךְ כָּךְ חוֹזֵר וְעוֹלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ סְבָרָא אַחֶרֶת. וּבָזֶה חוֹזֵר וְסוֹתֵר כָּל דֶּרֶךְ הָעֵצָה וְהַהַנְהָגָה רִאשׁוֹנָה שֶׁהָיָה בְּדַעְתּוֹ. וְיֵשׁ לוֹ הוֹכָחוֹת וּסְבָרוֹת רַבּוֹת לְהֵפֶךְ מַמָּשׁ. אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְעֵצָה שְׁלֵמָה וּנְכוֹנָה מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֹאבַד עוֹלָמוֹ בְּחִנָּם חַס וְשָׁלוֹם: