ד

בערב ראש השנה האחרון באומן, עמדנו לפניו בעת שנתנו לו הצעטליך [קויטלאך] שלנו ומעות על פדיון. אז שאל על איש אחד מנעמריב שלא בא על ראש השנה, והתחיל ר' נפתלי לתרצו, ולא קבל הדברים והקפיד עליו מאד. ואחר כך דבר עוד מאחד שלא בא על ראש השנה מחמת רבוי מניעות, ומחמת זה נסע לרבנו ז"ל קדם ראש השנה וספר לו המניעות, וצוה לו רבנו ז"ל בעצמו לשוב לביתו ולא יהיה אצלו על ראש השנה, וזה האיש היה מגדולי החשובים והיה צר לו מאד מה שלא יזכה להיות נמנה עמנו בראש השנה, והתחיל להתעקש לפניו ז"ל שלא ישוב לביתו רק ישאר אצלו על ראש השנה, ולא נתרצה הוא ז"ל בדבריו וגרשו לביתו. ואז אמר לו רבנו ז"ל, איני יכול לציר לעצמי הצער הזה מה שאתה לא תהיה אצלי על ראש השנה. ואמר לו האיש הנ"ל, אם כן אשאר בכאן, ולא הסכים, ושב לביתו. אחר כך בערב ראש השנה דבר עמנו מזה, ואמר, שעליו יש רחמנות גדול, כי רצה באמת להיות כאן על ראש השנה, אך נמנע מחמת הנ"ל:

אחר כך ענה הוא ז"ל ואמר בקול חזק מעמק הלב, ומה אמר לכם, אין דבר גדול מזה, הינו מלהיות אצלו על ראש השנה. ואמר בזו הלשון, בקול זיע סגיא: ווי אזוי זאל איך אייך זאגין, קיין גרעסערס דער פון איז ניט פאר האנין. איי אנדערע גוטע יודין זאגין ניט אזוי, איז נאך אקשיא [מה אמר לכם אין דבר גדול מזה, ואם צדיקים אחרים אינם אומרים כך, אז עוד קשיא] (כלומר, הלא בלא זה כבר מקשין עליו קשיות הרבה, ויהיה קשה עוד קשיא זאת גם כן מה שהקפיד כל כך להיות אצלו על ראש השנה דיקא):

ומכלל דבריו הקדושים שדבר אז עמנו למדנו כמה דברים, למדנו עוד הפעם עצם גדל החיוב להיות אצלו על ראש השנה, כי אף על פי שידענו זאת מכבר, אף על פי כן מרבוי דבריו הקדושים אז בזה ומתנועותיו הנוראות אז, הבינו עצם החיוב יותר ויותר שאי אפשר לבאר זאת בכתב. וגם אז למדנו, שרצונו חזק להיות אצלו באומן על ראש השנה תמיד לאחר הסתלקותו, ושאין דבר גדול מזה. וגם למדנו כמה צריכין לחזק לשבר המניעות מדבר שבקדשה, בפרט המניעות מלהיות על ראש השנה שצריכים לשברם ביותר ולהיות דיקא על ראש השנה, עד שאפלו אם הוא ז"ל בעצמו מצוה ומסכים לבלי להיות אצלו על ראש השנה, חלילה להסתכל על זה, וצריכין לזהר מאד לבלי לשאל אותו שום שאלה על זה כי הוא ישיב בודאי לבלי להיות, ואף על פי כן בנקדת האמת לאמתו צריכין להיות דיקא [וכן הוא נוהג לדורות]:

וענין זה נוגע למה שאמרו רבותינו ז"ל (מכות י:): 'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו' כמו שפרש רש"י, והוא מדברי רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר כ"ב, ל"ה) "לך עם האנשים", וכן בשלוח מרגלים, שהכרח משה רבנו עליו השלום בעצמו לשלחם אף על פי שבאמת רצונו לא היה כלל בזה. וענין זה ראינו מרבנו ז"ל כמה פעמים, בפרט בענין ראש השנה, שהיו אנשים שהיו להם מניעות מלהיות אצלו על ראש השנה, ושאלו אותו בעצמו, והשיב להם שלא יהיו על ראש השנה. והתחילו להתעקש - הלא שמענו מכם גדל האזהרה להיות אצלכם על ראש השנה, ועשה עצמו כמקפיד עליהם, וגער בהם שלא ידברו יותר, וכן עשו ולא באו על ראש השנה. ואף על פי כן אנחנו זכינו להיות רגילים לעמד לפניו, שמענו והבננו ברמז ובפרוש שפנימיות רצונו אינו נוחה בזה כלל, רק הוא מכרח לומר להם כך מחמת ששואלים אותו על זה. ויש בזה הרבה לספר, ומעט מזה יתבאר במקום אחר. וכן הוא נוהג לדורות, שכששואלין להרב והמנהיג על דבר שיש בו כעין מסירת נפש, צריך להשיב לאו, אף על פי שבאמת לאמתו רצונו שימסר נפשו וישבר כל המניעות, על כן מי שרוצה להתקרב ולשבר המניעות באמת לאמתו, צריך לזהר מאד לבלי לשאל אותו בזה כלל. ועוד תבין ענין זה במקומות אחרים שמדברים מענינים כאלה והבן מאד: