עִנְיַן מַה שֶּׁהַצַּדִּיקִים אַחַר הִסְתַּלְּקוּתָם דַּיְקָא מַמְשִׁיכִין הִתְגַּלּוּת אֱלֹהוּת בְּיוֹתֵר עַל יְדֵי שֶׁנִּכְלָלִין אָז בִּבְחִינַת 'אַיֵּה', וּמַמְשִׁיכִין מִשָּׁם הֶאָרָה יְתֵרָה לִבְחִינַת "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ"[483], עַיֵּן חַיִּים אוֹת מ"ב[484]:
[483] ישעיה ו, ג.
[484] וז"ל: שורש הנשמה של האדם נמשכת מבחינת 'איה מקום כבודו' שהוא בחינת המאמר סתום דבראשית, ושורש בחינת הגוף נמשך מבחינת 'מלא כל הארץ כבודו', 'הארץ' דייקא בחינת ארציות וגשמיות הגוף של זה העולם, ששם דייקא עיקר התגלות כבודו יתברך. ועיקר החיים כששניהם מחברים יחד, ובחינת 'איה' מאיר בבחינת 'מלוא כל הארץ כבודו', שזהו תיקון כל העולמות, והמיתה הוא בחינת הסתלקות ופרוד ח"ו בין שני הבחינות הנ"ל, ואז לא נודע מקומו איה.