הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם ונתרחק מהם הרבה, עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחפוש הרבה. וזה גם כן בחייו, ומכל שכן אחר הסתלקותו לעלא ולעלא, אזי צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה, ולילך בדרכיו וארחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך, עד שישפך לבו כמים לפני ה', עד שיזכה למצא ולהשיג פנימיות כונת תורתו הקדושה שזהו בחינת 'הצדיק בעצמו', כי עקר הצדיק הוא תורתו הקדושה, ששם גנוז רוח הקדש שלו:
וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים, שהם תלמידיו האמתיים שקבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים שיכולים להחיות את הכל, כי אין דור יתום, ובודאי לא נסתלק הצדיק עד שהשאיר אחריו ברכה שהם התלמידים האמתיים שלו שהם בחינת החליפות שלו, שכשהם מגלים תורתו הקדושה אזי הוא מתלבש בדבוריהם ונחשב כאלו הוא חי ממש:
אבל צריכין לבקש ולחפש מאד מאד את זה התלמיד האמתי שקבל דעת רבו כראוי עד שיש בדבוריו גם כן בחינת רוח הקדש בחינת 'רוח הבא מן הקדש'[559] המבאר בפנים. שעל ידי שמגלה באורי תורתו הקדושה של רבו זכרונו לברכה, נתברר המדמה של כל המקרבין אליו. וכל אחד כפי קרובו וכפי בקשתו וחפושו יותר, מתברר אצלו המדמה יותר, שעל ידי זה מתברר ומתחזק אמונת חדוש העולם ביותר שזה עקר קיום העולם, וכל זמן שנמצאים אנשים כשרים שעוסקים בזה, אז נקרא הצדיק בעצמו שהוא בחינת משה 'חי' כנ"ל: (שלוחין ה, יב)
[559] ספר עבודת הקודש (ר' מאיר ב' גבאי) ח"ד, כד.