בתחלת התקרבותו של מוהרנ"ת ז"ל לרבנו ז"ל כשהיה בביתו ראה שם את הספר "שבחי האריז"ל" ובקש מרבנו ז"ל שישאיל לו הספר לכמה ימים, והסכים לו רבנו ז"ל להשאילו, רק אמר לו בחיוך: "אבער דיא זאלסט נישט נאך מאכן דיא דאזיגע חסידים וואס בארגן א ספר אין פארגעסן אפציגעבן (אבל אל תחקה את אלו החסידים ששואלים איזה ספר ושוכחים להחזירו)" (כי בתקופה ההיא היה הספר יקר המציאות).
ולקח הספר וקרא בו, ומיד כשגמר לקרות החזירו לרבנו ז"ל. ושאל אותו: "וואס האסטו זיך עפיס ארויס גילערנט פין דארט (מה למדת משהו משם)?". והשיב לו שנתפעל ממה שכתוב שם שהרב הקדוש רבי חיים ויטאל ז"ל היה ענו ושפל ברך מאד, אבל כשנכנס להאר"י הקדוש זצ"ל התחיל לשבחו ולפארו בכל מיני שבחים, והיה בעיני רבי חיים ויטאל לפלא גדול על זה. ואמר להאריז"ל על מה זה ישבח אותי אדוני, הלא אני מכיר בעצמי את קטנותי ומך ערכי. והשיב לו האריז"ל, תדע שבעקבתא דמשיחא אזי אפלו במעוט פעלות אפשר להגיע למדרגת רבי עקיבא (ומה שתפס לו דוקא רבי עקיבא ולא תנאים אחרים, כי מבאר בכתבי האריז"ל שרבי חיים ויטאל היה לו נשמת רבי עקיבא).
כששמע רבנו ז"ל התפעלותו של מוהרנ"ת מדברי האריז"ל, ענה ואמר לו: "האסטי זיך גיט ציגעטראפן, האט דאס האב איך טאקע גימיינט (הבנת טוב, אכן לזה התכונתי)". ורמז לו שכן הדבר גם אצלו, כי היה קשה לו למוהרנ"ת ז"ל מזה שהוא שומע ממנו שבחים על עניוותו ושפלותו ושהוא "אגלאט שטיקל בלאטע (פשוט חתיכת בוץ)" כלומר שאין לו שמץ של גאות וגבהות הלב, בזמן שהוא בעצמו יודע שהוא עדין רחוק מזה, ועל כן היה חדוש בעיניו שרבנו ז"ל יפארהו וירוממהו, אבל בזה שרמז לו שגם עליו סובב דברי האריז"ל לרבי חיים ויטאל נחה דעתו עליו. (שמעתי מר' לוי יצחק ומר' יצחק מאיר קורמן ומר' אליהו חיים רוזין בתוספת למה שנדפס באבניה ברזל סימן טז)
ועוד הוסיף ר' לוי יצחק בשם אנשי שלומנו (כמדמה בשם ר' אברהם בר' נחמן) "מיט ווייניג פעלות אבער מיט פיל רצונות (במעוט פעלות, אבל עם הרבה רצונות)". כלומר לא להסתפק במעוט פעלות לבד אלא להרבות ברצונות וכסופין ותפלות להשם יתברך שיזכה להוסיף בכל פעם עוד פעלות ועובדין טבין ועוד פעלות וכו'.